מחבר: עמוס רול

אני כותב את הטור דקות ספורות אחרי שריקת הסיום וידיי רועדות מהתרגשות. ברור לי שלכמה אוהדים בלונדון זה יתקבל כסוג של הלם אבל – בלי רכש, אנחנו עדיין מסוגלים לנצח משחק פרמייר ליג. האח הידד!

ההרכב שעלה הפעם כלל את השלישיה החזקה ביותר שלנו מקדימה: ג'ירו, פולדי ותיאו, כשסנטי קזורלה מצטרף מאחור כמהנדס הבכיר. שאף אחד לא ימכור לי סיפורים על הריצה המופלאה לקראת סוף העונה שעברה – סנטי קזורלה לא מספיק טוב כקשר באגף! רוצים ניצחונות משכנעים? תנו לפולדי לנצח. אמנם לא מדובר בקיצוני שמאלי פר-אקסלנס אבל המוטיבציה שלו להצליח תגרום גם לשמעון פרס לתת פוש אחרון בבחירות הבאות לראשות הממשלה.

מזג האוויר אחר הצהריים היה סגרירי להחריד. לא שזה היה צריך לשנות לנו משהו, אנחנו את הנקודות שלנו היינו חייבים לקחת.
תודה לאל, המאמן ו' בחר שלא להרכיב את ווילשר באמצע שכן חשש מפציעות/ התנהגות בלתי הולמת, היות ושחקני פולהאם כבר עשו לנו צרות בשנים קודמות, כשלא באנו בריאים וחדים. רוזיקי ורמזי המשיכו לקבל קרדיט בעקבות המשחק מול פנרבחצ'ה וסניה מילא את מקומו של קוסשיילני, שהורחק לאחר הפייאסקו מול אסטון ווילה (אני מניח שאותו שופט כבר הגיש רזומה לתפקיד קצת פחות שיפוטי במהלך השבוע האחרון).

הכינו את המטריות, כי השערים פשוט נטפו על הנוכחים בקרייבן קוטג'.
דקה 14', סנטי מוסר לרמזי שלא רואה כלום (תרתי משמע) חוץ מהשער, למזלו הכדור לא משתף פעולה ונתקל ברגלו של ג'ירו. הסקורר הבולט שלנו עד כה בורח ממלכודת נבדל ומנצל הגנה חולמנית כדי לדחוק שפיץ לפינה הרחוקה, 1-0 לאורחים.
משפחת פולהם ובראשה הבעלים דודו זר, לא מוותרת וביחד עם הגשם ממשיכים לזרום לעבר הרחבה שלנו. למרבה המזל, הכדורים האחרונים לא מדויקים ושצ'זני השוער לא מפשל. אלה בקהל שהשכילו להביא חלפ"סים מהבית מרגישים את הייאוש מחלחל.
בדקה 41' סנטי קזורלה שוב מתחיל מהלך ממרכז המגרש, שולח את תיאו מימין ומשחרר אנחת רווחה. למה? כי האחרון כבר ימצא את הדרך למסור לשחקן אחר ועדיין ייראה הכי אנוכי שאפשר. איך? בלי חוכמות, לפגוע בשוער הכי קרוב אליך ולחכות לריבאונד. אותו שוער אומלל הדף את הכדור הישר לשמאלית של לוקאס פודולסקי, 2-0. מחצית.

העננים לקחו פסק זמן והבחורים הצליחו להשלים חמישה צעדים מבלי שהכדור יטבע בדרך. בדקה ה-67' הגיע תורו של תיאו להוליך מתפרצת ולהחזיר טובה לקזורלה שתפקד כממלא מקום זמני באגף שמאל. הספרדי הרביץ הטעיה, החליף רגל ומצא את פולדי שבא כ-גל שני ומצא את הפינה הרחוקה בלי בעיות. 3-0. ד"ש
חשוב לי לעצור ולדבר על מצבו הרעוע של פולדי בכל הנוגע לדקות משחק לאחרונה. מדובר בשחקן בן 28 שהספיק לייצג את מדינתו גרמניה מעל ל-100 פעמים בתחרויות בין-לאומיות. מן הראוי שיקבל יותר קרדיט.

בדקה ה-76' שצ'זני נזכר במולדתו פולין והדגים לכולנו שלהיות פאסיבי-אגרסיבי אפשר גם בגיל 23, כשהדף לא טוב כדור רוחב דיי סתמי של הנווד דימיטר ברבאטוב ועזר בעקיפין לדארן בנט להחיות את הקריירה בעולם הכדורגל. 3-1. תוצאה סופית, שבהחלט עוזרת להסביר מה קרה (או יותר נכון לא קרה – שיפוט) במשחק הפתיחה.

לסיכום אציין את רוח הלחימה והרצון להוכיח לאוהדים שאין סיבה לצרוח ולדפוק על הרצפה כמו ילדים בני 5 שחווים התפרצות זעם רק כי עדיין לא קבלו צעצוע מרשים בדיוק כמו של השכנים ממול. מי היה מאמין שדווקא הווארד ווב ישכיח כל דיבור על עיבוי הסגל.

המהלך שלא היה: דקה 55', משחק נגיעות משובב נפש שנגמר רק בקרן, לאחר שתיאו לא הצליח להשתלט על כדור גובה של גיבס ורמזי, לאחר שכבר הצליח להשתלט על הכדור, ניסה ליירט את הבלמים במקום להפוך את הכדור ולמסור לג'ירו שעמד על קו הפנדל חופשי ומאושר.

השחקן ה-15: לדעתי היה מקום להכניס את הקשר האחורי פרימפונג, שאמנם לא זוכר איך נראה דשא, אבל במצב של 3-1 כשנותרו 15 דקות לסיום, אין טעם לשתף את החלוץ הצעיר והשברירי סנוגו.

סופר סייד-קיק: איש המשחק בעיניי הוא פודולסקי שכבש צמד והחזיר את עצמו לתמונת ההרכב, אבל הפרס הזה מגיע לאהרון רמזי שלא הפסיק לרוץ.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

האמת? חששתי. לאחר הגרלת משחקי הפלייאוף היה כמעט ברור לי שלהגיע להר הגעש בטורקיה ולשחק מול קבוצת הצמרת פנרבחצ'ה הכוללת שחקנים שכבר מכירים אותנו מקרוב (מיירלש, יובו, קוייט) יהיה מסוכן מקצועית ותדמיתית, וניתן גם לנחש שהמשחק מול אסטון וילה לא בדיוק עזר.

אבל הו, כמה שמחתי לגלות אחרת.

קבוצה לא מאורגנת בעליל, שחקני רכש שאולי על הנייר היו אמורים לספק את הניצוץ אבל נראו כמו הצל של עצמם, השוער היה השחקן שרץ הכי הרבה על המגרש בעקבות מסירות גרועות של ההגנה וחלוצים שיודעים לרסק פרצופים (קוסשיילני מצטרף לרשימת ה"אמרנו לך", אותה האוהדים מעדכנים בכל משחק עבור וונגר) או פשוט לכוון לשלטי הפרסומת. עד כאן מקבוצת "הכול כלול".

אנחנו מהצד השני, שיחקנו כמו חבורת זאבים רעבים שרק מחכים לסעוד היטב ע"מ לקבל את הביטחון בחזרה – וכך גם היה. מרכז המגרש היה בשליטה מוחלטת של הילדים ווילשר את רמזי, רוזיקי דחף קדימה בכל הזדמנות, סנטי קזורלה הצליח בפעם ה-מי יודע כמה, לגרום לכולם לשאול איזו רגל היא החזקה שלו, תיאו נתן כמה ספרינטים מרשימים וג'ירו גרם לברונו אלבש הבלם לרצות לחזור לקור של רוסיה. לא שזה הגיע בקלות – מחצית שלמה מאופסת כשהבחורים שלנו מנסים בכל הכוח להימלט מהפלאשבקים של שבת ללא הועיל, למרות כמה ניסיונות מעניינים ויתרון באחוזי החזקת הכדור. הלחץ בהחלט עשה את שלו.
למחצית השנייה עלינו הרבה יותר מחוברים והסכר הטורקי קיבל זעזוע ראשון בדקה ה-51, כשרמזי מוצא את תיאו בצד ימין שנותן מסירת רוחב נקייה לחלוץ השני שלנו, שעצם את העין היחידה שנשארה לו וכבש שער נפלא בחשיבותו – קיירן גיבס! המאמן ו' מצדו כבר לא צריך רכש, שכן המגן השמאלי מצליח להצטרף להתקפה. 1-0 לטובים.

לא חולפות יותר מ-15 דקות ורמזי פותח מבערים ובנונשלנטיות מוחלטת, מתעלם משחקני האגף שרצים לידו בכדי לבעוט טיל מחוץ לרחבה שפוגע בשוער ונכנס פנימה, 2-0. חשוב לי לציין את רמזי ששיחק נפלא בתור קשר 50-50 וסיפק כמה רגעים של נחת, למרות שמדובר ביריבה חלשה שכנראה לא תגיע עם אותו מאמן גם למשחק הגומלין בשבוע הבא.

עשר דקות מאוחר יותר, סנטי קזורלה מוצא את האצן הכי מהיר בצפון לונדון, וולקוט, שסחט פנדל גבולי ביותר. לדעתי האישית הפנדל הגיע לנו, הרי אסור למגן להניח את כובד משקלו עם היד וכן לשלוח רגל על החלוץ (שידע ליפול היטב). ג'ירו בועט בחצי גובה, 3-0, הסיפור גמור. הרשו לי להביע שוב את הנאתי מרמת הארגון המחפירה של פנר. יאללה הביתה ללונדון, בשבת דרבי מול הקבוצה העשירית (לא מדויק, אבל הבנתם את הכוונה) של סקוט פארקר בקריירה, פולהאם.
המתינו קטנה! שכחתי להודות לחמישיית הגנה שלנו (גיבס, מרטרסאקר, סניה, קוסשיילני וג'נקינסון) שהצליחה לתת שקט תעשייתי וכמובן לשוער שצ'זני על מספר הצלות מדהימות.

לגבי רכש, עושה רושם שוונגר ייתן צ'אנס למתיו פלאמיני, קשר אחורי שכבר "מוכר למשטרה" וסיים חוזה במילאן. אני מסכים עם הצעד שכן מדובר בשחקן בן 29 עם חוזה לשנה אחת (כך הבנתי) שחזר ממדינת כדורגל הדוגלת באגרסיביות ולא יגרום בהכרח למתחים בחדר ההלבשה בנוגע להיעדר דקות משחק.
שחקנים מעניינים שלדעתי לא יגיעו הם קארים בנזמה ודי-מאריה מריאל מדריד, השוער חואייטה מוולנסיה ויוהן קבייה מניוקסל המצתרפתת.

המהלך שלא היה: דקה 18, השוער מרחיק לא טוב ורוזיקי מקבל כדור תועה מחוץ לרחבה רק כדי להחזיר פנימה בשתי נגיעות לג'ירו שלא מצא את המסגרת עם הראש. חבל רוזיקי, היית לבד – תבעט בנגיעה לשער ותזכיר לכולנו שמול שוער אתה אולי חלוד אבל מהירות המחשבה עדיין אתך.
השחקן ה-15: לא היה צורך אמתי להכניס את נאצ'ו מונריאל המגן השמאלי, אלא אם גיבס היה נפצע. לא באמת תרם ורק רצה להרגיש מגרש. כמובן שהכוונה לשתפו ברורה, אבל יאיא סנוגו למשל היה יכול לצבור ניסיון חשוב ולהראות יכולות.
סופר סייד-קיק: רמזי בלי ספק איש המשחק (הבנתי שהשחקן שגילם את ג'ט ג'קסון המופלא התאבד, הסטטיסטיקה לא משקרת) אבל אני נותן את פרס השוליה לסנטי קזורלה, שהצליח לשמור על הכדור גם תחת הלחץ טורקי ולשחרר אותנו למתפרצות פעם אחר פעם. מינימום מאמץ – מקסימום השפעה.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

ביזיון. היעדר מחויבות. היעדר חשיבה על המגרש. חוסר התחשבות בקהל וחוסר יכולת לדייק מול השער.

כל האלמנטים הנ"ל בהחלט בלטו במשחק הראשון לעונת 2013/14 של ארסנל. אני פשוט בהלם מוחלט מהבחורים באדום-לבן. כמה חיכינו/שילמנו וזאת התוצאה? הכול התחיל מושלם: משחק ראשון בבית? צ'ק, התרגשות? צ'ק, הרכב חזק מספיק לנצח את אסטון ווילה? צ'ק, 1-0 לנו מחלוץ החוד המושמץ ג'ירו? צ'ק. חמש דקות מהשמיים, הקהל בעננים – יש תואר אחרי כמעט עשור.

אחרי 20 דקות התוצאה מאוזנת וכמו שכבר כתבתי בטור הראשון, ג'ק ווילשר ואהרון רמזי אשמים ישירים. למה? חוסר הבנה מוחלט מצד שני הטאלנטים הכה מחויבים שלנו שחשבו שלחתום על חוזה ארוך טווח מעיד על מוטיבציה, אבל שכחו שלאחר מכן יש גם הגנה לעשות. שלא תבינו לא נכון – ונגר האשם האמיתי, שכן הציב שני עוללים שאוהבים את הכדור יתר על המידה בעמדות אחוריות וחיפש לתת קרדיט בכוח, העיקר שיישחקו. אותו צמד-חמד קיבל פעם אחר פעם החלטות נוראיות שהובילו למתפרצות מיותרות וכמובן לא סיפקו כיסוי ראוי לקו ההגנה (עליו ארד בהמשך). פנדל לווילה, שצ'זני הודף לא טוב. HAPPY NEW YEAR!

מכאן התחילו הבעיות האמיתיות. המאמן ו' לא חיזק את הסגל ובאופן כמעט אירוני, אנשינו חטפו בראש (תרתי משמע, גיבס), כך ששחקנים אחרים נאלצו לשחק בעמדות לא מוכרות (סנייה). כרטיסים צהובים עפו לכל עבר משני הצדדים, התסכול גבר והשופט בהחלט קנה כל נפילה של הנגרים בסגול-לבן, שלא באמת הצליחו לאיים על השער –הליגה האנגלית במיטבה. מחצית.

לאחר שסנטי קזורלה עלה במקום אוקסלייד-צ'מברליין שגם הספיק לחטוף זבנג שבהחלט גמר אותו נכון לאותו אחה"צ, התפנינו כמעט לגמרי לעשות את מה שאנחנו הכי אוהבים לעשות ואח"כ כמובן להתענג על – החמצות מול השער. תומאס רוסיצקי עשה כל שביכולתו על מנת ליצור מצבים נפלאים, אבל במקום לתת לג'ירו לסיים ובכך לפתח ביטחון עצמי, הצ'כי המיניאטורי בעט לא פעם על השוער/ מחוץ למסגרת בלי הרבה חזון. אשמח גם לדעת מה שלום השחקן הכי מהיר בצפון לונדון, תיאו וולקוט, שבחר להיתקע באגף ימין ולעשות פרצופים לאחרים בכל פעם שהחזיר אחורנית. קארל ג'נקינסון השתדל לתת פאסים שטוחים לבלמי ווילה במקרה הטוב או סתם למסור לרמזי פאלשים במרכז המגרש במקרה הרע.

אסטון וילה? מצדם לחכות לטעויות שלנו ולא מעבר. ציון לשבח.
לורן קוסשיילני, עליו דברתי לאחרונה, הספיק לגלוש בצורה נקייה ולמנוע שער בהתקפה מתפרצת. השופט לעומתו לא חשב פעמיים ושרק לפנדל נוסף פלוס צהוב, אותו לא התקשה בנטקה (התותחן) לתרגם ל- 2-1.

האוהדים רותחים, הצהובים ממשיכים להישלף והבלם הצרפתי מכה שנית במטרה לעצור עוד מתפרצת. צהוב שני ואדום. אנחנו בעשרה שחקנים אבל עדיין עושים קולות של תואר. הפעם זה קזורלה שמחטיא מול השער ובאוויר עולים ריחות של עזיבה נוספת כשאתלטיקו מדריד מחכים כמו צבועים לשאריות.

שוברים את הכלים וכולם עולים! מה זה צריך להיות? הפסד במשחק הפתיחה? לא מאז הניינטיז.
ג'ירו מצליח לחתום על כל כדור גובה אותו קיבל ולשגר ליציעים ורמזי משחק בלם שני – נפלא!
לאחר מספר דקות התקפת נגד נוספת מוצאת את העורף שלנו חשוף לחלוטין, 3-1. סנייה מתאבד על כדור סתמי וכמעט שובר את המפרקת. מי המחליף? לוקאס פודולסקי. המשחק נגמר והבוז צורם, עוד ארבעה ימים מתמודדים מול פנרבחצ'ה הגועשים.
לי אישית חשוב לסיים בטון חיובי – הגענו למצבים, שיחקנו יפה וניסינו הכול. אם אנשים רוצים לקרוא למצב שלנו קטסטרופה אחרי משחק אחד ובגלל כרטיסים אדומים או פציעות, בבקשה.

הרכש בדרך, כולם כבר מבינים.
גוסטבו, השחקן שעשה את כל הדרך מברזיל לגרמניה וכבר ארז את המזוודה, נשאר קל"ב וסגר בוולפסבורג, שבתמורה לשרותיו תעזור לו להפגין יכולות בליגה מוכרת לקראת שנת המונדיאל. על פרז הקולומביאני לא אחריב אחרת ייקחו גם לי את אישור העבודה.

המהלך שלא היה: דקה 44' אוקס מקבל כדור מג'ירו ובנגיעה חסרת החלטיות בעליל ספק מרים-ספק בועט מעל השוער. הצעתי היא למשוך את הכדור לרגל שמאל ובנגיעה אחת להעביר רוחב.
השחקן ה-15: נאצ'ו מנוריאל היה יכול לספק הגנה מושלמת שכן לא מחפש לעלות בכוח.
סופר סייד-קיק: רוזיקי מבחינתי שיחק בצורה הראויה ביותר, ניתן את הכבוד המפוקפק לסנייה שעבר לשחק בשמאל ונתן את כולו.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

שמי עמוס, 25, אוהד ארסנל מושבע מעל לעשור (12 שנים ליתר דיוק). לאחר ששרדתי את תקופת המבחנים האחרונה מצאתי לנכון להתחיל לכתוב טור שבועי אשר יעסוק בקבוצה, שחקניה, משחקיה, ושאר ירקות. חשוב לי לציין שככותב אשר מביע דעה ככל הנראה אבחר שלא להיכנס לפרטים מדויקים מדי שכן ברצוני לגרום לכם הקוראים ליהנות ממידע "נגיש" ולא לבחוש במספרים/ ספקולציות יתר על המידה. במילים אחרות – אתן לכם האוהדים וכמובן גם לאלה מבינכם שעדיין חושבים שכל קבוצה היום חייבת להחזיק שייח' או אוליגרך כדי לזכות באליפות, טעימה רצינית מעולמו של חובב (ולא בהכרח מומחה) כדורגל בכלל ותותחן בנשמה בפרט.

עוד דבר שחשוב לי לציין הוא שלאורך השנים (אשר מסיבות ברורות הצליחו לתסכל את עבדכם הנאמן) פיתחתי שפה שנונה במקרה הטוב ועוקצנית להחריד במקרה הרע, כך שעמכם הסליחה. חשוב לי קודם כל לחלוק עם מי שמעוניין את דעותיי וכמובן לשמוע את שלכם. בתור התחלה ומכיוון שלא מתחשק לי להראות תלותי, אחלק את הטור לשני חלקים – האחד (אותו תקראו מיד) יתמקד במצב הקבוצה לאחר משחקי טרום העונה והשני שייראה אור לקראת סוף השבוע יכין אותנו לקראת משחק הפתיחה מול אסטון וילה בשבת.

אני בכוונה לא נוגע בתרבות הרכש של המועדון ורמת ההצלחה מהסיבה הפשוטה שלא מודדים הצלחה לפחות בעיניי בעזרת גביעים ותארים בלבד, כי עם כל הכבוד לאלופות האחרונות שהיו לאנגליה בשנים האחרונות (להוציא את היונייטד) זה פשוט מריח רע ומזויף. עוד דבר, אני לא מנסה להבין או להראות הבנה במצבנו הכלכלי שככל הנראה עדיין משפיע בצורות מסוימות גם אם זה רק עוזר למאמן שלנו, עליו אדבר בהמשך, להאמין יותר בקבוצה הקיימת ולאטום את הכיס.

אז זהו, בואו נתחיל! וואו, סופסוף מתחילה העונה ולמרות התחזיות הקשות של הפרשנים ובראשם הווארד ווב (כן, הלכתי לשם) אני מאמין. במה? ביכולת שלנו לתת הכול, לספק תצוגות מרשימות ועדיין להשאיר לעצמנו מקום להפסיד. כי מי בעצם מחפש לאהוד קבוצה שרק מנצחת? אותי זה משעמם, וגם בתקופה הבלתי מנוצחת שלנו ב-04' כבר לא ממש ידעתי מה לחשוב, למרות הריגוש.

לאחר שבעה משחקי הכנה (אם תצליחו להחשיב חבורת אסייתיים מיניאטוריים שמתרוצצת בין הרגליים ובעיקר משתדלת שלא להפריע) חזרנו ארצה למולדת הכדורגל רק כדי לשחרר את הבחורים למשחקי נבחרות אחרונים לקראת העונה הבאה עלינו לטובה. אותם משחקים הוכיחו מעל לכל ספק מספר פרטים אשר היו ידועים עוד קודם לכן אבל היו זקוקים לחידוד: ראשית, אוליביה ג'ירו הצליח להתאקלם בעמדת החלוץ המרכזי לאחר עונה ראשונה לא פשוטה בה נאלץ למלא את החלל שהותיר רובין "מחליפים לי את הברך, מיד אשוב" וואן פרסי בתום עונת כיבושים חלומית. ג'ירו הוכיח שמדובר בחלוץ רחבות אימתני, המסוגל להקשות על הגנות לאורך כל המשחק גם כשהכדור מחוץ להישג רגליו. לדעתי אין שום צורך בחלוץ נוסף, שכן גם לוקאס פודולסקי (להלן פולדי) וגם תיאו וולקוט (להלן תיאו) מסוגלים לאייש עמדה זו ומאזן הכיבושים שלהם אשתקד הוכיח זאת בהחלט. אם למישהו יש טענה שזה לא קוו קדמי של אלופה, שייבושם לו – אנחנו לא מדברים בשפת האליפות, אנחנו מדברים בשפת ה"תקנה כרטיס וגם אם נפסיד, לא תתחרט שבאת". השלושה משלימים זה את זה כשתיאו מספק את הברק והמהירות, פולדי את הסיומת והרוע וג'ירו את המוטיבציה והמסה. עד כאן מחדר החדשות של שחקני החוד.

שנית, חובה עלינו לרכוש קשר אחורי חזק, מהיר ומנוסה שיעזור לנו בקרבות האמצע מול טיפוסים מפוקפקים כמו מייקל קאריק מהיונייטד, ראמירז מצ'לסי ויאיא טורה מהסיטי. מיקל ארטטה, או בשמו השני "בסטיאן שוויינשטייגר לעניים", אמנם הצליח להסתדר בסך הכול ולייצב את הקבוצה ברוב המקרים, אבל בניגוד לעמדות החלוץ והקישור ההתקפי, בעמדת הקשר ההגנתי קשה יותר "למלא חורים" ולקוות לטוב, הרי תפקידו העיקרי של האחרון הוא לבטל את התקפות היריב מהיסוד ולהקשות עליו ככל הניתן. ארטטה איטי יחסית, נמוך ולא מסיבי במיוחד ועל כן מצאנו את עצמנו פעמים רבות מוציאים כדורים סתמיים מהרשת, רק כי שחקנים כמו אהרון ראמזי וג'ק ווילשר בחרו ללכת עם הראש בקיר ולמסור כדורים קשים מדי כך שלבסוף נוצרו כמעט יש מאיין התקפות מתפרצות שגרמו להגנה לעבוד שעות נוספות. מה הבעיה עם זה אתם שואלים? בדיוק, חלוץ חוד חדש שמרגיש את צילם של האוהדים בכל יריקה על הדשא לאחר החמצה.

למזלנו הטוב, ארסן וונגר (מאסטר ספלינטר למביני עניין) הועיל בטובו לבחון קשר אחורי קולומביאני בשם סבסטיאן פרז, 20, שכבר צבר מעל ל-10 הופעות במדי קולומביה 20-U  ומול מנ' סיטי הזכיר לכולנו איך נוכל להיראות כשבמרכז המגרש יחכה פיטבול עצבני לכל כדור תועה – מקווה מאוד שיישאר. כמו-כן רצות כבר כמה ימים שמועות על שחקנה של באיירן מינכן, לואיז גוסטאבו, כמועמד בכיר להצטרף בקרוב. אני פחות בונה עליו לאור נסיון העבר שלנו עם שחקנים מוכחים סטייל היגוואין ויובטיץ', אבל בהחלט אשמח לראותו אתנו מתפקד כגרסה הברזילאית של פאטריק וויירה האגדי.

שלישית, זו ה-עונה של שחקנים כמו לורן קוסשיילני, סנטי קזורלה ואלכס (חסכתי לעצמי את שמו האמצעי אבל בעצם כתבתי יותר מילים רק כדי להתייחס לכך) צ'מברליין.

הראשון מתחיל את עונתו הרביעית במועדון שהעלה אותו לגדולה ולהרכב הראשון של נבחרת צרפת, כאשר מאחוריו מספר הופעות הירואיות לצידו של פר מרטרסאקר בחוליית ההגנה. זו העונה שתגרום לו ליישם את כל שלמד לאחרונה ובאמת להראות סמכות בחלק האחורי – תוך שמירה על המגמה הנפלאה בה החל סביב אמצע העונה שעברה.

על קזורלה אין הרבה מה להגיד, מלבד שמדובר בכישרון עולמי שכנראה לעולם לא יקבל את הקרדיט לו ראוי בנבחרת האדומה רק בגלל ששם משפחתו של מתחרז עם חימייסטה, באבי או שמאברגס. לאחר שהתאקלם הן בעמדת הקשר ההתקפי שמאחורי החלוצים והן כקיצוני שמאלי, הצליח הספרדי הקטן לגרום לכל העולם להבין שיש כישרון מחוץ לברצלונה ומדריד.

צ'מברליין (להלן אוקס) הוא הכישרון הגדול ביותר שנקנה מסאות'המפטון מאז תיאו וולקוט אבל במקום להתעסק רק ב"כמה מהר אני מסוגל לרוץ", הילדון הזה ניפח את עצמו ופיתח בעיטה קטלנית מרחוק – אספקטים שתיאו כנראה לא יכיר מקרוב גם בגיל 40.

כל השלושה יובילו, ככל הנראה ואם ירצה ה' את הקבוצה בשנים הקרובות ויחזירו את האופי שכל כך היה חסר לנו מאז עזבו אליליי – ליונברג, הנרי, וויירה, פירס, קמפבל, להמן ושות'. COYG!

אם-כן, ניתן לסכם את ה"בלוג" הראשון במשפט הבא: עונה מעניינת לפנינו, שכבר התחילה בתצוגות ענק מול האסייתים, המשיכה בטורניר האמירויות שחזר לאחר שנת האולימפיאדה ונתן לבחורים את האופציה להראות אופי מול נאפולי ויום לאחר מכן גם להעלות את דידייה דרגובה  באוב ולקינוח גם כמה רגעים נוסטלגיים בהם הזכרנו לסיטי מהו מקומם הטבעי, לפני הניתוחים הפלסטיים.

נ.ב- לאחר כל משחק עליו אדבר, אוסיף שלושה אלמנטים שיחזרו על עצמם לאורך העונה:

1."הגול שלא היה" – מהלך נפלא שלא הוליד שער ותפקידי יהיה להצביע על הטעות ולתת נקודות לשיפור או במילים אחרות, מה אני כשחקן הייתי עושה אחרת.

2. "השחקן ה-15" – שחקן שלא עלה כמחליף אבל היה יכול לשנות את המשחק בצורה כלשהי, לטובתנו.

3. "סופר סייד-קיק" – למרות שיהיו כנראה גם משחקים בהם נפסיד, תמיד נמצא את נקודת האור (השחקן המצטיין) באותו מחזור. הכול טוב ויפה, רק שלא לזה התכוון המשורר! אני ארצה לדבר על השחקן השני בטיבו, הרי אצלנו זה ידוע שגם למספר 2 מגיע פרס.

 עד לפעם הבאה… בהצלחה לכולנו!

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם