מחבר: אמרי מלשטיין

נכון שכתבתי לפני מספר חודשים על חוסר העניין שלי בנבחרת ישראל כדורגל, אבל אחרי כל מיני התבטאויות בארץ כמו "אפשר להפתיע" ו"הם בקושי ניצחו את לוקסמבורג ועשו תיקו עם צפון אירלנד" התקשיתי להישאר אדיש.

הלו, זה פורטוגל! מול ישראל! גם בלי רונאלדו הם פי כמה טובים מהנבחרת. מלבד מפלצת הכדורגל מלאת הג'ל והביטחון העצמי, יש שם שמות מוכרים מריאל מדריד, מנצ'סטר יונייטד והליגה הפורטוגלית שמייצאת בכבוד כל שנה קבוצות לצ'מפיונס ליג.

ישראל "מתהדרת" בכוכב מזדקן שלא מקבל דקות בצ'לסי ובלי שער ליגה העונה. אחריו ברשימת הליוגיונרים יש את נאתכו, שעם כל הכבוד משחק בליגה שרחוקה שנות אור מהטופ האירופאי. מי שמתעקש שתומר חמד כוכב בגלל הפתיחה המושלמת שעשה בחודשי הקיץ שיבושם לו. שבעה שערי ליגה בעונה השנייה בקבוצת לה ליגה זאת לא סיבה להסתגר בבית ולשתות ג'ק דניאלס, אבל גם לא נתון שמצדיק שדרוג במועדון גדול ממאיורקה המדשדשת.

בלי שום קשר, בכל משחקיה האחרונים של נבחרת ישראל, למעט מול היריבה הלא קשה במיוחד שנקראת לוקסמבורג, ישראל נראתה רע מאוד. כמו בעידן פרננדז, גם פה לא הייתה שיטה והכול נראה מקרי. המזל של הנבחרת היה התיקו ההוא של צפון אירלנד בפורטוגל, תוצאה סנסציונית שהשאירה את ישראל בתמונה.

אם פויול ופיקה התקשו להסתדר עם כריסטיאנו רונאלדו, קשה לראות את שפונגין וגרשון עושים את זה. הבעיה הגדולה בנבחרת האורחת שתגיע ביום שישי בצהריים לרמת גן (שעת פיהוק הזויה ובזויה, מר לוזון) היא חלוץ.  הדבר בא לידי ביטוי במיוחד ביורו האחרון. נאני ורונאלדו ניסו וניסו אבל כשאין עם מי לשחק מקדימה זאת בעיה להבקיע. ישראל היא לא הולנד, גרמניה או ספרד ובימים חשוכים היא יותר בכיוון של אזרבייג'אן. פורטוגל גם עם עשרה שחקנים פייבוריטית מולה. אז עדיף שבתקשורת לא יעלו ציפיות בשביל לייצר רייטינג ולא יכסחו את גוטמן אחרי עוד תוצאה גרועה בשביל לייצר שוב רייטינג.

התוצאות מראות על יותר מזל משכל, אבל אפילו לאברם גרנט הוא נגמר מתישהו. ברור שישראל תתבנקר ותשחק על מתפרצות. אם היא תחטוף שער ותעלה הרבה שחקנים כדי להשוות זה יכול בקלות להתפתח לתבוסה. בשביל להוציא נקודה ביתית היא תזדקק ליכולת מעולה של אוואט בשער ושל ההגנה והקישור מול ההתקפות של הפורטוגלים.

בכל מקרה, אל תצפו למשחק גדול. רונאלדו של ריאל מדריד הוא לא אותו שחקן בנבחרת שלו ופורטוגל היא לא מאריות העולם בכדורגל. על המגרעות של הנבחרת השנייה לא ממש צריך לפרט.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

להוציא את QPR ש"דוהרת" במקום האחרון, הקבוצה שהכי אכזבה את האוהדים שלה באנגליה העונה היא אסטון וילה.

עונת 2012\2011 הייתה סיוט לא שכיח, כשהקבוצה הבכירה ממרכז אנגליה סיימה רק שתי מקומות מעל הקו האדום. המינוי השגוי של המאמן אלכס מקליש, שירד באותו קיץ ליגה עם ברמינגהם סיטי, הביא לכישלון צפוי ומשחק משמים על כדורים ארוכים.

אחרי הפיטורים של הג'ינג'י הסקוטי מינתה הנהלת הוילה מאמן סקוטי אחר.  פול לאמברט שמו. אלא שזה אוהב כדורגל פתוח יותר, כשהקבוצה שלו מבקיעה הרבה וגם סופגת לא מעט. לאמברט הגיע אחרי שהעלה את נוריץ' לפריימירליג ותקע איתה יתד שם עונה אחר כך. "הכנריות" נחשבו למרעננת ומפתיעה של הליגה באנגליה, יחד עם סוואנסי סיטי.  בוילה פארק קיוו להחזיר עטרה ליושנה. כלומר, לחזור לחלק העליון של הטבלה בו היא הייתה רגילה להימצא בשנים האחרונות.

אבל למציאות כמו המציאות, היו תוכניות אחרות. הבעלים רנדי לרנר נתן תקציב צנוע לרכש ולמעט כריסטיאן בנטקה המצטיין, לא נקנו שחקנים בעלי שיעורי קומה. הקבוצה מבוססת על צעירים שעדיין בוסריים מכדי להוביל קבוצה ששואפת ליותר מרק השארות בליגה. דארן בנט הוא חלוץ רחבה מצוין ומוכר בנוף הכדורגל האנגלי, אבל הוא סבל מפציעה ארוכה העונה ומיעט לשחק.  במקום לפתוח את הארנק ולרכוש עוד חלוץ טוב ההנהלה בוילה ממשיכה לסמוך על בנטקה והשותף שלו שלא פוגע אנדרו ויימאן.

כרגע הקבוצה נמצאת במקום ה-17, שלוש נקודות מעל הקו האדום. לוויגאן יש משחק ביד ואם תנצח אותו תשווה את מאזן הנקודות שלה לזה של וילה. רק הפרש שערים יפריד בין הקבוצה של לאמברט לקו האדום. מועדון עם עבר של זכייה בגביעי אירופה, אליפויות וגביעים מקומיים, איצטדיון של 42,000 מקומות שמתמלא כשהיא משחקת ברמה נורמלית – כל זה לא תואם את המצב הנוכחי ומה שוילה שווה.

זה יכול להתקבל בהבנה אם היה מדובר בוולבס, האל או סהאות'המטון.  מועדונים שהתרגלו והתרגלנו לראות אותם בתחתית, נאבקים על החיים. לא אסטון וילה, שנאבקת על מקום בליגה האירופית נגד ליברפול ואברטון.

אחת הסיבות למצב העגום היא אותם בעלים אמריקאי, לרנר. באוגוסט 2010, אחרי שהוביל את וילה להישגים מרשימים במשך ארבע שנים, מרטין אוניל המאמן דאז התאכזב מחוסר המוטיבציה הכספית של לרנר לרכש והתפטר. מאז הקבוצה בירידה חדה. אף מאמן לא מוצא את עצמו באסטון וילה.      נראה שבמקרה שלה, לא מספיק מאמן טוב אלא צריך גם תמיכה פיננסית מההנהלה. לא יעזור כמה טוב האיש שעומד מאחורי הקווים, הדבר החשוב ביותר זה השחקנים שרצים על הדשא.

ספק אם הבעלים לקח את העניין בצורה הזאת, כי הצרה הזאת נמשכת כבר כמה שנים. נראה שרק ירידת ליגה תגרום לו לבום הרצוי או לעזיבה ומכירת הקבוצה. בינתיים נמשיך לראות קרחות לא יפות ביציעים וקבוצה שפעם הייתה זנב לאריות והיום היא אפילו לא ראש לשועלים.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

אפשר לקרר את השמפניות ולהכין אותן לקראת החגיגות. האליפות הוכרעה שלשום בקרית אליעזר, כשמכבי חיפה לא השכילה לנצח את היריבה העירונית.

עשר נקודות הפרש, רגע לפני הפלייאוף, זה פער כמעט דמיוני לסגור. אמנם בעונת הפרמייר ליג הקודמת מנצ'סטר סיטי הייתה במינוס שמונה ולקחה בסוף אליפות, אבל קשה להשוות את וויאם עמאשה וגוסטבו בוקולי לקרלוס טבז ויאיא טורה.

למכבי תל אביב הסגל הכי טוב בליגה בהפרש ניכר, אבל שמות לא מביאים תארים. החיבור בין המערכים, עליהם אחראים אוסקר גארסיה וג'ורדי קרוייף הם הגורם העיקרי לתואר הממשמש ובא. היציבות תרמה לה מאוד ועשתה את ההבדל בינה למכבי חיפה. בלי הפתיחה החלשה להחריד של הירוקים עם עטר כמאמן, מי יודע איך הייתה נראית הצמרת היום. הרכישות של הצוות בקרית שלום היו טובות כמעט כולן.

מהראן ראדי חזר והשתלב נהדר. פריצה חזק מידי בשביל הבלמים בארץ והתאקלם במהירות. איתן טיבי ממשיך את היציבות מקרית שמונה. ערן זהבי הוא גניבת השנה. במקום השני בקטגוריה נמצא וינסנט אניימה, המנייה הבטוחה שהבריז להפועל תל אביב. אלירן עטר, שנתן עונה בינונית ב-2012\2011, חזר ובגדול. עד שפריצה הגיע, המשחק והקבוצה ממש היו תלויים בו. למזלם של השניים הוא נותן את עונת חייו. במקרה שלו, כבר אפשר לדבר על אירופה בעונה הבאה. נראה שהוא התבגר ופחות מגיב לפרובוקציות מהקהל. גיל 26 זה זמן מצוין ליציאה מהארץ בשביל האתגר שביבשת השכנה. גם הצעירים יותר קיבלו במה להמשך התפתחותם ככדורגלנים. דאבור, ייני, מרגוליס ומיכה.

לפני מוקדמות ליגת האלופות, יש לצוות המקצועי במכבי משימה לא פשוטה. הם צריכים לדאוג שהשחקנים לא ייכנסו לשאננות וישחקו כאילו האליפות כבר שלהם. גארסיה יצטרך לעשות שעות נוספות בהעברת אנרגיה ומוטיבציה לשחקנים שלו. אם מכבי תל אביב תתחיל ברצף של איבוד נקודות ומכבי חיפה תצמצם את ההפרש, המועדון כולו יכנס ללחץ.

מתח אצל מכבי תל אביב הוא אחת התופעות הפחות נעימות שיש לספורט הישראלי להציע. מתח שאולי עלה לקבוצה בנקודות ותארים לאורך השנים. מכבי הודחה מגביע המדינה. נשאר לה לשחק "רק" על האליפות. אין מקום לרוטציה. הטובים ביותר צריכים לשחק עד שהתואר יובטח.

במקרה שבאמת הצפוי יקרה, אליפות של מכבי תל אביב בלי אבי נמני בטח תהיה מוזרה לרבים מאוהדיה. הפעם האחרונה שהרימו שם את הגביע הכסוף הייתה לפני עשר שנים, לפני הקרע והמחנאות שלו ושל טל בנין. נמני הוא עדיין אליל אצל הצהובים, למרות הכישלון שלו כמאמן. הוא כבר לא חלק מהמועדון, אבל בצורה לא ישירה הוא עדיין האלוהים של האוהדים. תסמכו עליהם שהם כבר ידעו איך לשלב את השם שלו בחגיגות האליפות.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

סיפור הסינדרלה של ברדפורד סיטי אמנם נגמר בתבוסה עם חמישייה ברשת מול סוואנזי, אבל ספק אם הייתה הפתעה כל כך ארוכה ולא מציאותית כמו שלה בהיסטוריה. 

כדי להבין עד כמה הקבוצה שהגיע עד לגמר גביע הליגה קטנה, צריך להרחיק עד לליגה הרביעית באנגליה. שם ניגשים לטבלה, לוקחים 21 נקודות מהפסגה ורק אז הגעתם אליה. מעט קרובה יותר להשתחלות אל הפלייאוף מאשר ירידת ליגה. הקבוצה האלמונית הזאת , שיש לה בהרכב שחקן שעד לפני כמה שנים עוד עבד בסופרמרקט, הגיעה פשוט משום מקום. אתם הייתם שמים אפילו שקל על זה שהיא תעשה חצי מהדרך שעברה עד וומבלי?

המסע המופלא התחיל בסיבוב הראשון, עם ניצחון אחרי ההארכה על נוט'ס קאונטי, שנמצאת ליגה מעל ברדפורד. אגב, קאונטי היא מועדון הכדורגל הראשון בעולם והוקם בשנת 1862. כבר כאן זה מפתיע. חכו, עוד לא ראיתם כלום (תרתי משמע). השחקנים של פיל פרקינסון, שבסך הכול משחקים על כדורים ארוכים וקיוו להמשיך בטיול הנחמד כמה שיותר, יצאו למשחק חוץ אצל ווטפורד מליגת המשנה. היריבה הלא אטרקטיבית משכה בקושי 5,000 צופים מהעיר. במשחק עצמו האורחים עמדו יפה, עד שהגיע השער של הניה (לא הלהקה ולא הטרוריסט) והכניס אותם לפיגור צפוי. אלא שלמרות הזמן המועט שנשאר לה עד הסיום הצליחה ברדפורד להשוות בדקה ה-84 ולבצע מהפך מדהים, ארבע דקות בתוך תוספת הזמן. עכשיו כבר אנשים התחילו לשמוע את השם "ברדפורד".

הסיבוב השלישי זימן לה מפגש עם בורטון אלביון. אני אישית לא שמעתי אף פעם על קבוצה כזאת, אבל מבחינת ברדפורד מדובר במועדון שנמצא מעליה בליגה הרביעית. גם פה חזרה ברדפורד מפיגור לניצחון. הפעם מיתרון שני שערים של בורטון, כשהיא משווה בדקה ה-90. עמוק בתוך ההארכה המלאכה הסתיימה בשער של סטפן דרבי. החלום נמשך כמו שאמר פעם מאמן ישראלי שאימן פעם. המפגש הבא היה הקשה ביותר שלה בקמפיין הגביע הנוכחי. ברדפורד הוגרלה לשחק מול וויגאן אתלטיק, בחוץ. הסינדרלה באדום וצהוב התחילה למשוך קצת קהל, כשנכחו במשחק 11,000 צופים באצטדיון שגם ככה משאיר לרוב הרבה קרחות ביציעים. גיבורינו עמדו יפה במשימה, שמרו על שער נקי במשך מאה ועשרים דקות וניצחו בפנדלים.

אחר כך הגיעה רבע הגמר וההדחה המפורסמת של ארסנל. קבוצה עם שחקנים שמרוויחים עשרות אלפי פאונדים לשבוע, נוסעים במכוניות פאר והגיעו לגמרים של מונדיאלים ואליפויות אירופה. כל זה לא הספיק לתותחנים לנצח בחוץ את ברדפורד הצנועה. זה כמעט נגמר בכלל בתשעים דקות, כשהמקומיים בניצוחו של נאקי וולס הברמודי המרשים, מובילים עד שתי דקות לפני תוספת הזמן. בפנדלים היא ניצחה 3-2 וגרמה למבוכה שכמותה לא נראתה אצל הלונדונים מאז ההפסד 8-2 למנצ'סטר יונייטד.

בחצי הגמר, כן, חצי הגמר היא פגשה את אסטון וילה למפגש כפול בצורת בית-חוץ. אצלה בצפון, מול אצטדיון מלא, קהל נהדר ושירים שנונים, ברדפורד המשיכה להפתיע. 3-1 מרשים לטובתה. אפשר להתחיל לחלום על וומבלי.  ארבעים אלף צופים בוילה פארק לא הפחידו את ה-11 שלה וברדפורד הפסידה 2-1 גומלין, מה שנתן לה כרטיס לגמר. לא יאומן כי יסופר ועוד יסופר רבות בעיר על משחקי גביע הליגה של הקבוצה בעונה הזאת.

בגמר זה נגמר. הבדלי הרמות באו לבסוף לידי ביטוי, מה שלא מנע מהאוהדים שלה לנופף בדגלים לא לבנים ולשיר לשחקנים והמועדון ולהודות להם על אגדה נפלאה.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

הפיטורים של יוסי אבוקסיס היו צעד נכון. כדור השלג היה חייב להיעצר. המאמן בורח מאחריות כבר זמן רב. פעם זה השופטים, פעם מאמן הכושר ופעם השחקנים והקבוצה שאותה הוא לא בנה. כולם לא בסדר, רק אבוקסיס צדיק בסדום.

הקבוצה בכושר איום ונורא והראש שלה איבד את הראש. ממצב של התמודדות על אליפות הגיעה הפועל תל אביב לסיטואציה של ספק פלייאוף עליון. מיותר לציין שהסגל שלה שווה הרבה יותר. חדר ההלבשה דווקא היה יחסית שקט הפעם ולא עשה את המוות כמו שקרה עם אלי טביב או עם ראובן עטר במכבי חיפה. כל זאת למרות שאבוקסיס לא העריך את היושבים בו, ועוד בפומבי.

בחודש וחצי האחרונים, כשהשיא היה בדרבי הכי חד צדדי שנראה מאז שהומצא הדרבי, אין שום דבר חיובי שראוי לציין במשחק שלה. הנעת כדור לא יצירתית ומדויקת, כשתוצאה מכך דמארי ותמוז כמעט בוטלו לגמרי. בהגנה יש חורים, גיל מתקדם ושוערים מתחלפים שמקשים על יצירת תיאום עם הקו האחורי. לא צריך להיות ז'וזה מוריניו בשביל לראות שמתחילת העונה האדומים לא נראים טוב ולא מחוברים. אלא שזאת בדיוק הסיבה שמאמן מחליף מקבל שכר. כי הבוס שלו מאמין שהוא יוכל להוציא יותר מהמצב הבעייתי. במקום לבכות על מה שאין אחרי משחקים ולהתעצבן על מראיינים, אבוקסיס היה צריך להחדיר אמונה ומוטיבציה בשחקנים שלו. לעבוד איתם שעות נוספות באימונים ולשפר כל מה שאפשר.

לאור האהבה שלו למועדון נעוריו, זאת לא בקשה גדולה מידי עבורו. אבוקסיס הראה שהוא יודע לאמן כשעשה עבודה מצוינת בבני יהודה, למרות המשבר שהיה שם. יחד עם אלי גוטמן בהפועל, הוא בנה את הקבוצה הכי אטרקטיבית בשנים האחרונות. הפעם כנראה שהאתגר במסגרת לחוצה ובמשבר כמו בוולפסון הייתה ממש כמו ביקור בבית חולים בשביל אבוקסיס הצעיר. הפיטורים לא היו קלים, אבל הוא לקח אותם בצורה יפה מבלי להוציא החוצה את הכביסה המלוכלכת. יש לו עדיין עבודה, כעוזר מאמן הנבחרת. עכשיו הוא יוכל להתרכז רק בה ולמלא אותה על הצד הטוב ביותר.  היות והנבחרת משחק רק אחת לחודש וחצי בממוצע, הלחץ שם לא רציף כמו בקבוצת צמרת בארץ. יהיה לו זמן להסיק מסקנות וליישם אותן בנבחרת ובקבוצה הבאה שייאמן. אבוקסיס לא הראה מאחורי הקווים את המנהיגות שהראה כשחקן. יש לו את התכונות האלו, הפעם הוא ברח מאחריות. אם אבוקסיס השחקן יהיה אבוקסיס המאמן דברים טובים יצאו, ונזכר למה הוא קיבל (בצדק) את התפקיד היוקרתי בהפועל תל אביב.

מי שנהנה מההפקר הוא פרדי דוד שמונה להיות המאמן החדש. בתחילת העונה אין סיכוי שהיה מקבל את התפקיד. דוד אימן במהלך הקריירה הקצרה שלו  קבוצות בינוניות מינוס, לא תמיד בהצלחה. הוא גם זכה לכבוד של להיות הבוס בהפועל תל אביב אחרי שמוטי איווניר סירב ורן בן שמעון נמצא בחו"ל. הוא קיבל מתנה גדולה, די דומה לזאת שקיבל ניצן שירזי באמצע העונה הקודמת אחרי הפיטורים של דרור קשטן. יהיה מעניין לראות איך הוא יתמודד עם אימון ראשון של קבוצה שאפתנית ואם הוא יצליח לגרום לקישור לחזור להניע כדור מהר וטוב, להגנה להסתדר ולחוד להבקיע כמו שמצופה ממנו. אין לו הרבה זמן אבל יש לדוד ידע. הוא מסוגל לעמוד במשימה ואז הקריירה שלו צפויה לקבל זינוק אדיר ולא צפוי.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

הבוגדנות וכפיות הטובה של ערן זהבי מאז הצטרף למכבי תל אביב שוברת שיאים. לואיס פיגו, סול קמפבל, מריו באלוטולי ורובין ואן פרסי הם סמלי מופת ונאמנות לעומתו.

צילומים עם צעיף של מכבי רגע אחרי שנחת בשדה, כאילו הוא לא גדל ביריבה השנואה. הצהרות נגד האדומים שהפכו אותו מאלמוני לשחקן בסרייה A. גם אמירות כאילו הפועל לא ניסתה באמת לרכוש אותו בחזרה מפאלרמו, לא מוסיפות לו כבוד והערכה. אולי רק אצל אוהדי מכבי תל אביב, שגם שם נשמעו קולות של חוסר רצון לקבל שחקן בית של הפועל תל אביב. ספק אם מה שזהבי טוען נכון, כי לפי התקשורת כן היו ניסיונות לגייס כספים ולרכוש את הקשר במתחם וולפסון.

הרי ברור שמה שהכריע זה הכסף. איפה שמשלמים יותר, לשם זהבי הלך. בלי לכבד את העבר, את הזמן והכסף שהושקע בו ואת הרגעים היפים שחווה שם, רק את חשבון הבנק. לכיס שלו כנראה אין מה לדאוג וגם הקריירה רחוקה מלהסתיים, ככה שכנראה לא מדובר בעניין של חיים או מוות. כבוד רק לדולרים. או יורו. 300 אלף לעונה, יותר נכון. השתנה מהמקפצה, בלי טיפה של חן.

זהבי הוא כמו גבר שהיה נשוי לאישה ובלי להיפרד ממנה הלך ובגד בה עם האישה היפה, שנואת נפשה שגרה ממול. מעשה מכוער, שאין שום תירוץ שיצדיק אותו. אם אני אוהד הפועל תל אביב, ספק גדול אם הייתי נותן לו לחזור בשלב מאוחר יותר בקריירה. לאבוקסיס זה עבד, גם לנימני, אבל אין לדעת מתי הכעס יחלוף, אם בכלל. כשתפתחו את המילון, ליד הביטוי "שכיר חרב" תקבלו תמונה של השחקן האנוכי לו מוקדש הטור הפעם. אפשר לצרף לשם גם ציטוטים שלו מהעבר נגד מכבי תל אביב, בשביל לעשות קישור ל"צביעות" או "עיוור צבעים".

בדרבי האחרון היה עוד ניצחון לחוסר הצדק בחיים. זהבי הצטיין ומכבי ניצחה 0-4. אחר כך הוא גם חגג עם השחקנים והאוהדים. רק חסר שיתחיל לאכול   ב- 206. שלא יתפלאו בצד השמח של העיר, שזהבי יעשה להם עוד כמה שנים את מה שעשה להפועל בחורף הזה. ברקים, רעמים וגשמים עוד עלולים ליפול עליהם. גם אז כל הכביסה המלוכלכת תצא החוצה וזהבי ימשיך לאסוף מצלצלים במועדון אחר.

לא ברור למה הוא בכלל חזר לארץ. שחקן בליגה השלישית הטובה בעולם, בן 25, מוכשר ועם בטחון עצמי. אז בשביל מה מהסאן סירו להגיע למשחקים ברמת השרון ועכו? גם אם לא היו הצעות טובות באירופה הוא היה צריך להמשיך להיאבק על המקום שלו בפאלרמו (שגם ככה מחליפה מאמנים כמו גרביים ונמצאת במקום האחרון) ובסוף העונה להחליט אם להישאר או להמשיך למקום אחרת ביבשת. מעט מאוד שחקנים ישראלים מקבלים הזדמנות לשחק בליגה כל כך איכותית. בשנים האחרונות הם מסתפקים בקבוצות בבלגיה, סקוטלנד ומקסימום במועדונים מתחתית הטבלה הצרפתית. זהבי מקל ראש בממתק שקיבל ומי יודע מתי יגיע הביקור הבא בבית השוקולד.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

לפני שבועיים, בשעת בוקר מוקדמת, הועבר בשידור חוזר בערוץ הספורט משחק הכדורעף בין הפועל ירושלים להפועל יואב כפר סבא. עד כאן הכול טוב ויפה. אלא שמי שצפה במשחק בטלוויזיה גילה מחזה מביך.

רצפת האולם בחוות הנוער הציוני, שהיא כמובן לא פרקט, מאוד ישנה ומוזנחת. הצבע הלבן ב"בקבוק" מתקלף, כך גם עיגול האמצע. באזורים שלא נצבעו המשטח מתקלף ומחליף צבע כמו אצל קבוצת כדורגל עם גנן לא מוכשר. למרות השידור בטלוויזיה ולמרות שיש להם קבוצה בליגת העל, בהפועל ירושלים לא טרחו לטפל בבעיות האלו. הייתי רוצה לשמוע איך מתרצים את זה בהנהלה שם. כסף זאת לא תשובה, כי כמה כבר יעלה לבצע עבודה כזאת? כמה מאות שקלים ולא יותר. אם יש כסף לשלם לשחקנים, תמיכה של ספונסרים והעירייה אז גם יש תקציב למילוי הבקבוק ושאר האזורים הנדרשים. באף ליגה מקצוענית אין סיבה לראות אולם במצב כזה. זה חוסר כבוד לאוהדי הקבוצה ולצופה. פשוט בושה וחרפה. אם כל זה לא מספיק אז נראה שלאחרונה סימנו שם את תחומי המגרש והבריקו את השטח שמעבר לקו החוץ של מגרש הכדורסל, כלומר עשו חצי עבודה והיו מרוצים. מין הראוי שגם התאחדות הכדורעף לא תאשר קיום משחקים במקום החל מהעונה הבאה, אלא אם הבעיות יטופלו.  איש התחזוקה באולם, אם איכפת לו מאיך שהפנים של הקבוצה שלו נראות, צריך ללחוץ על הבוס שלו ולא לשחרר עד שיתבצעו העבודות והמקום יראה כמו אולם ספורט ולא בניין שנחרב במלחמה בבוסניה.

ועכשיו נעבור לראש העיר, ניר ברקת. לטדי, האצטדיון היפה בארץ העובר שיפוץ נוסף בימים אלה, הוא אוהב לקחת אנשים ולהתגאות במבנה. גם להצטלם לידו. זה מביא לו רייטינג, חשיפה ותמיכה אנושית פוטנציאלית. אבל במקרה של הפועל ירושלים כדורעף אין את כל זה. אנשים בכלל לא יודעים שיש קבוצה כזאת. הקהל שמגיע למשחקים שלה לא ממלא יציע של אוהדי בית"ר ירושלים. אז למה לטרוח אם זה לא משתלם? פוליטיקה טיפוסית.

נשאלת השאלה, למה קבוצת הכדורגל של אגודת הפועל ירושלים משחקת באצטדיון טדי וקבוצת הכדורעף באולם לא אולם ולא הולם?

קל לתת תשובה. הכדורעף פה נחשב לספורט שולי, לא מעניין ובקושי מקבל סיקור תקשורתי. אם תשאלו חובב ספורט ישראלי הוא יתקשה לנקוב בשמות של שלוש קבוצות מליגת העל בכדורעף. ספורט שלא מעניין בארץ לא זוכה לתמיכה כספית נורמאלית.  ככה זה באתלטיקה, בפינג פונג וגם בכדורעף. רק השבוע נכתב ב"ידיעות אחרונות" שמכבי תל אביב כדורעף התקשתה במימון טיסה לחו"ל למשחק בגביע האתגר. סכום שרק מענק החתימה של הרכש האחרון של קבוצת הכדורגל יכול לממן.

הספורט הנ"ל נראה כמו אדם עני, שהחברה והמוסדות מודעים לקיומו ומצבו אבל זה פשוט לא מעניין אותם. הם מתעלמים. חבל, כי הם מפסידים יופי של ספורט. כדורעף הוא משחק יפה ויזואלית, דינאמי ומהיר. החוקים מאוד פשוטים וגם מי שלא ראה משחק בימיו יבין אותם מהר. חוויה מומלצת, במיוחד כשאתם נוכחים באולם ויושבים בשורות הראשונות. בדרך כלל הכניסה למשחקים היא חינם, ככה שלא מדובר בהוצאה.

ולא נשכח את האולם בחוות הנוער הציוני. בבקשה, אתם שם בהפועל ירושלים, תטפלו בבעיה.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

תוך חצי שנה הפכה ניוקאסל מהפתעת הפריימיר ליג אשתקד, לאכזבת העונה הנוכחית. בסוף השבוע האחרון היא הגיעה לנקודת שפל והפסידה בבית לרדינג החלשה, שמתחת לקו האדום. עכשיו היא רחוקה ממנו רק בשתי נקודות.

האוהדים רועשים והקבוצה, היחידה שמייצגת את העיר, הקרובה מאוד לגבול עם סקוטלנד, כבר מתחילים להריץ בראשם את התסריט המוכר של מאבקים נגד הירידה.

מה שקודם כל זועק לשמיים כשמסתכלים על הסטטיסטיקה זה מספר השערים שספגה הקבוצה – 41. קצת יותר מחצי עונה עברה וזה נתון רע מאוד, אפילו קצת מביך. היכולת של שוער הקבוצה, טים קרול (מחליף בנבחרת הולנד) הידרדרה מאז הקיץ וגם ההגנה מזייפת. קולוצ'יני הבלם חזר לזייף ואף פעם לא היה עילוי גדול. עתידו הלוטה בערפל לא צריך להדאיג את ההנהלה, למצוא מחליף שיהיה ברמתו, זאת לא משימה קשה במיוחד. הפציעות של קבאיי וסטיבן טיילור מאוד מקשות על ההגנה לתפקד ופארדיו עושה נכון כשהחתים את דבושי, המגן הצרפתי. גם המשך החיפוש אחרי שחקני עורף נחוץ ופארדיו עושה ימים כלילות גם בגזרה הזאת. הקשר הצרפתי-אנגלי שנרקם בין המועדון לקבוצות מהמדינה, וכולל שישה צרפתים בסגל,  יפה ומוכיח את עצמו. מין ארסנל הקטנה של פעם.

עוד סיבה לחולשה היחסית היא החוסר מעורבות של חאתם בן ארפה. הקשר\חלוץ הצרפתי המוכשר הגיע בקול תרועה רמה לקבוצה לפני שתי עונות. הוא הספיק לשחק ארבעה משחקים עד שפציעה אכזרית גמרה לו את המשך העונה. אשתקד שיחק הרבה יותר והראה למי שלא מכיר אותו למה הוא מסוגל. דריבלים, ראיית משחק משובחת וגול אדיר שכולל ריצה מהחצי עד השער של היריבה, בולטון וונדררס. בעונה הנוכחית הוא כבש שלושה שערים, אבל שיחק רק בשלושה עשר משחקים, גם בגלל פציעה. בין אם הוא כשיר ובין אם לא בפורמה טובה, לניוקאסל חסר עומק בקישור ההתקפי. אוברטאן חלש מאוד וגוטיירז משום מה עדיין ממשיך לקבל הערכה גדולה. שחקן כנף פיזי שתורם מעט שערים זה תפקיד שמתאים לקבוצות שונות טקטית מניוקאסל.

בחוד העניינים לא נראים טוב יותר. דמבה בה הנהדר עזב לצ'לסי וגם כשהוא לא חוסה בצילו, פאפיס סיסה לא משחזר את החירור רשתות של 2012/2011. כישרון יש לו ובכמויות, שלושה עשר שערים בארבעה עשר משחקים בליגה האנגלית זאת שלמות. העונה יש לו רק ארבעה. אצל חלוצים עניין המומנטום עושה לעיתים קרובות את העבודה. בינתיים סיסה לא מצליח להיכנס לרצף של כיבושים. החלוצים שלצידו, האחים שולה וסמי אמאובי, לא עושים את החיים שלו לקלים יותר. ניוקאסל זקוקה נואשות לסקורר שישתף פעולה עם סיסה, יתרום שערים משלו ויעזור לאחרון לחזור לעניינים.

ניוקאסל טובה מכדי לרדת ליגה ויש לה מאמן טוב שחי את המשחק מהספסל. למרות כל זה, את הנקודות צריך להביא בעצמך ואחרי מאמץ. השם ניוקאסל, עם כל הקהל הנהדר שלה (כמה קבוצות תחתית מביאות למשחקי הבית 52,000 צופים?) והמסורת שנלווים אליו, לא מספיק למנוע ירידה גם הוא. אין סיבה שהירידה העצובה לפני ארבע שנים תכה שוב, אבל לא מאוד קשה לראות את זה קורה.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

החורף, יימח שמו, מכה בחוזקה ועוד מעט תגיע גם מכה של קשקשת פוליטית שקרית לפני בחירות. מה שמוביל אותי להרהר על הצד החברתי של ספורטאינו הפופולאריים ביותר, הלוא הם הכדורגלנים.

כבר שנים שמדביקים, לצד התואר כדורגלן, את סטיגמות הכסף הגדול, נהנתנות, דוגמניות והעלבון הכי גדול- טיפשות.

אז כסף נהדר אכן יש שם, אבל לא לכולם. בקבוצות צנועות כמו הפועל רמת גן ובני סכנין לא תראו מיליונרים, יותר קרוב למצוא שם שחקנים שמרוויחים קצת מעל הממוצע. מי שכן מרוויח הרבה, עושה זאת לתקופה מוגבלת בלבד, שכן קריירה של ספורטאי היא קצרה ובגיל 35-36 הוא נאלץ לפרוש ולמצוא לעצמו פרנסה חדשה. הסכומים שנכנסים לכיסי הכוכבים, כתוצאה מכך, נראים יותר הגיוניים. תוסיפו לזה את הפרסום, העובדה שכשהם יוצאים לבית קפה או סרט אנשים לא מפסיקים לנדנד להם שיחתמו להם, יצלמו אותם ויאחלו מזל טוב לחתונה של חבר שלהם, הפאפרצי עורב, ותקבלו תוספת לא קלה לעוגה שנראית מאוד טעימה למתבונן מהצד.

הנהנתנות של כל מיני כדורגלנים בארץ, כמו טוטו טמוז ועמרי קנדה למשל, בהחלט עברה את הגבול ולא מקצועית. בנאדם לא יכול לצאת עד השעות הקטנה של הלילה, לשתות ולמחרת לתפקד באימון הבוקר. שלא לדבר על התזונה המגוחכת של ערן לוי, שקבוצה אירופאית שמכבדת את עצמה לא הייתה מחתימה שחקן בעל משקל עודף שכזה. גם אחרי שנים בליגת העל, קשה לראות אותו ולהאמין שהוא באמת כדורגלן מקצועי (למרות שגם זה לא בטוח בכלל…).  זה שבנאדם מוכר ומרוויח הרבה כסף, לא אומר שהוא מורם מעם ויכול לעשות מה שבא לו מתי שבא לו. מכונית יפה גורמת לך להראות טוב רק על הכביש. תהילה היא דבר שחולף וגם עם נתת 20 שערים לפני שנה, ועונה אחר כך אתה חלש כבר רוצים להיפטר ממך בקבוצה והקהל מזלזל. כל צעיר שנתן שני משחקים טובים והרים את האף, צריך להזכיר לעצמו שהוא בסך הכול בועט בכדור ועוד בליגה חלשה ביותר במזרח התיכון. את האף תשאירו לספורט עם הרשת והכדורים באוויר. שם בטח יש יותר צנעה שמקרינה גם על השחקנים.

בעניין הנשים אין בעיה, והרבה ביקורת על הכדורגלנים בהקשר הזה יכולה להגיע מקנאה. קשה לראות כל מיני שחקנים יוצאים עם דוגמניות אילולא היו כדורגלנים, אבל זאת פריבילגיה שהם הרוויחו ואין שום עבירה או פסול בזה. כשאישה מנצלת כדורגלן כדי להתפרסם ולחיות על חשבונו זה כבר משהו אחר וכדורגלני ארצנו צריכים לדעת לזהות ולהיזהר מהתופעה. מה שבטוח, לא משעמם להם בבילויים.

ואחרון חביב – האינטיליגנציה. נהוג לחשוב שבועטי ליגת העל הם מטומטמים. על אלון מזרחי, עם "אני רוצה לשחק בספרד או באירופה" צוחקים כבר חמש עשרה שנה. אומרים עליהם שהם עילגים, ערסים ושהאנגלית מהם והלאה (עיין ערך שלומי ארבייטמן). אכן הרבה סטארים (כוכבים בעברית) פה הם כאלו. אנשים שאתה אומר לעצמך שאלמלא הכישרון ברגליים הם כנראה לא היו משיגים עבודה ולפעמים גם נכנסים לכלא. זה נובע מכך שהכדורגל הוא משחק מאוד פשוט. לא צריך להיות בעל עבר בכור האטומי בשביל להיות כדורגלן. הספורט האהוב ביותר בעולם הוא הכדורגל. ילדים משחקים עם חבריהם מגיל מאוד צעיר בכל העולם עם כדור. עוד סיבה לכך שהציטוטים המשעשעים פורחים בענף היא שהתקשורת אוהבת אותם. זה מביא רייטינג. עיתונאים יודעים את מי לראיין ואיך להוציא ממנו פנינים. ישנם גם כדורגלנים רהוטים, אקדמאיים ובעלי אישיות נוחה. לדוגמא הפרשנים ניר לוין ומוטי איווניר, שני כדורגלנים מוכשרים לשעבר. העברית שלהם טובה, הם לא משוויצים בעבר ובהווה שלהם ואפשר ללמוד מהם דבר או שניים במהלך משחק.

מעמד הכדורגלן בעיני הציבור נמוך בגלל הכדורגלן ורק הוא יכול לגרום לכך להשתנות. עד עכשיו לא נראה שלאף אחד מהם איכפת מזה, מלבד אלון מזרחי שאת הציטוט בהקשר הזה אתם בטח כבר מכירים.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם