מחבר: ניר פנחסי

לאחר נצחונה של מכבי אלקטרה תל אביב על זלג'יריס קובנה ועלייתה לפלייאוף היורוליג שלח דיוויד בלאט הודעה למאמן העבר של מכבי תל אביב – פיני גרשון :"תשאלו את פיני איך שאראס היה מגיע בשלב הזה של העונה כמו פאפאלוקאס" התגובה של פיני לא איחרה לבוא: "להשוות בין פאפאלוקאס לשאראס זה כמו להשוות בין וודקה לגזוז".

נשאלת השאלה – מה הקשר? איך אחרי משחק כל כך אמוציונלי ומכריע בוחר בלאט להשוות בין שחקן שלו בפועל לבין שחקן שלו בעבר? למה צריך לשאול את פיני על שאראס אם דיוויד בעצמו אימן את שאראס בתור עוזר המאמן?

עם דיוויד בלאט צריך להזכיר דווקא את פיני גרשון אחרי משחק שכזה, אז ההשוואה האמיתית כאן היא אחרת לחלוטין. לא בין שאראס לפאפאלוקאס אלא בין בלאט לגרשון.

פיני גרשון עשה את הבלתי יאומן כשלקח אליפות עם הפועל גליל עליון ב-1993 ואחר כך גביע עם הפועל ירושלים ב-1996, התארים האלו הספיקו לשמעון מזרחי ושותפיו שהחתימו אותו במקום יורם חרוש שפוטר – ב-1998מכבי תל אביב הייתה באותה תקופה במשבר לא קטן אבל פיני גרשון הוכיח מהר מאוד את יכולתו ומכבי התחילה לנסוק. ההגעה של מכבי תל אביב לגמר הפיינל פור האירופי מול פנאתנייקוס של עודד קטש היתה מדהימה. במו ידיו בנה גרשון שחקנים עלומי שם – נייט האפמן ואנתוני פארקר, ובנה שושלת שעד היום מחזיקה מעמד. שושלת שקטפה 3 אליפויות אירופה ועוד גמר אחד.

נכון – דיוויד בלאט היה עוזר המאמן ויש לו מניות רבות, אבל את 3 התארים האירופיים לקח גרשון כמאמן ראשי. דיוויד בלאט כמאמן ראשי זכה בשלושה תארים ענקיים : גביע היורוצ'אלנג' עם דינמו סנט פטרסבורג, אליפות איטליה עם בנטון טרביזו וכמובן – אליפות אירופה עם נבחרת רוסיה.

לסיכום: שני מאמנים ענקיים שהשוואה ביניהם קשה ביותר אבל נאמר זאת כך: פיני גרשון הוא המאמן הגדול ביותר של מכבי תל אביב בכל הזמנים. דיוויד בלאט – יחד עם רלף קליין ז"ל – הוא המאמן הישראלי הגדול ביותר בכל הזמנים.

אם יש עוד הוכחה לחולשת הכדורגל שלנו אז קיבלנו אותה במחזור האחרון. 3 תוצאות 0-0 משעממות נפלו במחזור ה-26 של ליגת העל בכדורגל. במקרה או שלא במקרה בכל 3 המשחקים האלו השתתפו 4 הקבוצות ה"גדולות" של ליגת העל: בית"ר ירושלים, מכבי תל אביב, הפועל תל אביב ומכבי חיפה.

4 הקבוצות ה"גדולות", עם הקהלים הגדולים ביותר ועם התקציבים הגדולים ביותר לא הצליחו לנפק אפילו שער אחד לרפואה. בשורוות הקבוצות האלו משחקים החלוצים היקרים והטובים ביותר בליגה: במכבי אלירן עטר, ברק יצחקי, רוברטו קולאוטי. בהפועל טוטו תמוז ועומר דמארי. בחיפה עמאשה, גדיר ויניב קטן, בבית"ר עמית בן שושן.
אלה שחקני נבחרת ישראל בהווה בעבר ובעתיד. חלקם מלכי שערים לשעבר. חלקם עשויים להימכר במיליוני יורו לאירופה. שער אחד! מה כבר ביקשנו?

ברק יצחקי צוטט לאחר המשחק בו שוב לא הצליח למצוא את הרשת: "אין סרט שמכבי לא תהיה בפלייאוף העליון". אז ברק ידידי, פקח את עיניך – הסרט הזה קיים ועוד איך. אלא אם כן אתה וחבריך תצליחו לשים איזה כדור במסגרת…
בהפועל תל אביב דיברו על צמצום הפער מקריית שמונה – כדאי שקודם יחשבו שם איך מגיעים למצבי הבקעה. 90 דקות של כלום ושום דבר וערימה של תירוצים – זה ההספק של הפועל מול סכנין.

ומה עם מכבי חיפה? כנראה שלבקש מהם לשחק שני משחקים טובים ברצף זה יותר מדי השנה. ובית"ר? היא בסרט מלחמה כרגע – רק שהיא לא באמת נלחמת. שילמדו מהפועל פתח תקווה – כמעט חסרת סיכוי להישרדות, בלי תקציב ובלי קהל אבל נותנים שם את הכל.

לסיכום: מסכנים האוהדים שמשלמים כסף ושקנו מנויים. אולי כדאי שלקראת השנה הבאה בעלי הקבוצות הגדולות יעשו בדק בית למה הדברים לא עובדים. אחרת האוהדים עלולים להצביע ברגליים.

בתגובתו של גלעד בלום לאחרונה בנושא דניס חזניוק והגילויים הרכילותיים על מעשיותיהן של טניסאיותינו בלילות כתב בלום שהוא תומך בשתיית אלכוהול אחרי ולפני משחקים.

לא ברור מה ניסתה חזניוק להרוויח מפרסום זה – ייתכן שאת הפרסום עצמו – ובכך בהחלט הצליחה. על פי הנראה זה הפרסום האחרון לו תזכה בקריירה (?) שלה, כי קשה להאמין שהיא תוזמן שוב לסגל. האם בכלל נכון לבדוק שחקנית כמו שחר פאר על מעשיה בין המשחקים? האם העובדה שמדובר במסגרת נבחרת ישראל בטניס, כוללת בתוכה חובות לאומיות עבור שחר? התשובה פשוטה – בכלל לא.

טניס, להבדיל משאר ענפי הכדור הפופולריים, הוא ספורט יחידני. הטניסאי ניצב לבדו מול המשימה ואין מי שיחפה עליו במקרים של מחלה או חולשה. אין כרטיסים צהובים ואין ממש מאמן שאפשר להאשים בכישלון. למעשה, מעטים הטניסאים שמתעשרים מהספורט הזה לעומת אלפי הכדורגלנים או הכדורסלנים. שחר פאר היא מטאור יהודי בשמי הטניס הישראלי ואין אף אחד שמתקרב להשגים שלה. לא מנסדורף (האחד והיחיד), לא בלום, לא גליקשטיין וגם לא סמאשנובה. רק לפני מספר ימים היא ניצחה שוב טניסאית גדולה, ילנה ינקוביץ', שדורגה בעבר במקום הראשון בעולם. עוד ניצחון גדול לאוסף הניצחונות על מדורגות 1 לשעבר – כמו סאפינה, איבנוביץ', ווזניאקי.

איך הגיעה שחר פאר לכל ההישגים שלה? האם בזכות איגוד הטניס? האם בזכות משרד הספורט? אגודת ספורט אחרת? התשובה היא לא. במקרה של שחר פאר שום איגוד או אגודת ספורט לא יכולים לקחת את הקרדיט. רק ההורים שלה שהשקיעו בחכמה רבה בכישרון שצמח אצלם בבית יכולים להתגאות בתוצרת המשפחתית.

איגוד הטניס צריך לומר תודה שיש לו טניסאית כזאת, כי בלעדיה – מי בדיוק ייצג את ישראל? דניס חזניוק? לכן גלעד בלום צודק בהחלט. ששחר תעשה מה שהיא רוצה ושתמשיך להביא לנו כבוד. התחושה שלי היא שהשיא שלה עוד לפניה, בדומה לטניסאיות כמו סקיאבונה ונה לי שהגיעו לשיאן רק לקראת גיל 30 עם זכיות מרשימות בגראנד סלאמים. רק שתשמור על יציבות.

טעות לחשוב שהעונה של הפועל תל אביב היא כישלון. בקיץ האחרון עזבו שני השחקנים הכי חשובים של הקבוצה – גילי ורמוט וערן זהבי. נכון – עזבו עוד שחקנים חשובים ולא פחות בכירים אבל דומה שהחסרון של שני אלה במרכז המגרש הוא הבעייתי מכולם.

אל המשבצת הזאת נכנסו שני שחקנים צעירים מאוד – אלרואי כהן ונוסא איגיבור – שכנראה לא מספיק טובים להוביל קבוצה כמו הפועל. אלרואי כהן בשורת הסטטיסטיקה בהחלט תורם בכיבושים ובבישולים אבל מי שעוקב אחרי הפועל השנה יכול לראות שמלבד משחקים נקודתיים, גדולים ככל שיהיו כמו ההצגה מול מכבי חיפה או השער היפה מול מכבי תל אביב, אלרואי כהן נעלם ברוב המשחקים ולא מורגש ולכן גם מוחלף לרוב כאופציה ראשונה. על איגיבור כמעט ואין מה לומר. ייתכן שהוא עוד יהיה שחקן גדול בניגריה אבל השנה הוא כנראה פשוט צעיר מדי ועוד לא התאקלם. תוסיפו לקישור הבעייתי של הפועל את טועמה שנמצא אחרי שיאו ואת רועי גורדנה בעונה הראשונה שלו בבמה המרכזית.

להפועל תל אביב יש היום 3 סיבות עיקריות לחוסר היציבות:

דרור קשטן – המאמן המיושן וחסר הכריזמה כנראה הרדים את שחקניו ובמשחקים קלים על הנייר הפועל לא הצליחה להבקיע. כנגד קבוצות כמו הפועל חיפה, רמת השרון ומכבי פתח תקווה הפועל תל אביב לא הבקיע שער אחד וזה לא סביר לקבוצת ההתקפה הטובה בליגה.

פרנסמן ופצ'אלקה – שני הבלמים המרכזיים של הפועל נפצעו ועד אותו רגע הפועל היתה עם ההגנה הטובה בליגה. בעקבות כך נאלץ קשטן לצוות את באדיר עם מור שושן – עוד שחקן צעיר וחסר ניסיון – וההגנה התפרקה ומאז הפועל ספגה שלישיות. מרקו שולר עושה רושם של בלם מוכשר אבל רק בשנה הבאה לדעתי נוכל לראות את יכולתו האמיתית. תוסיפו לכך את החולשה בעמדת המגן השמאלי – וכאשר גל שיש פצוע שירזי מסיט את חוטבא לעמדת המגן השמאלי וזה נראה נורא.

הקהל – הקהל היום מגיע למשחקי הקבוצה בעיקר כדי למחות ולא לעודד. פעם הקהל היה מטריף את השחקנים והיה שווה כמה נקודות בעונה. היום הקהל רוצה לקבוע מי יהיה המאמן מי יהיה הבעלים ומי ישחק בהרכב. יחלוף הרבה זמן עד שנראה בבלומפילד קהל מאושר כמו בשנים האחרונות. חלק מהקהל הזה שכח איפה היתה הפועל לפני שגוטמן הגיע.

לסיכום, אחרי כל הבעיות האלו הפועל תל אביב הגיעה לגמר גביע הטוטו (והפסידה בפנדלים) היא ממוקמת במקום השני עם ההתקפה הטובה בליגה ויש עוד סיכוי קטן לאליפות. וכמובן שהיא מועמדת שוב לזכייה בגביע ולהגיע לאירופה בשנה הבאה. זה לא כישלון. זאת עונת מעבר. ואף מילה על אלי טביב.