מחבר: נעם כהן

צוות אימון בסדר גודל של באיירן מינכן, בעלים ששופך תקציב כאילו הוא צ'לסי, ומאמן שמשוכנע שכאן אפשר לבנות קבוצה על פי מודל של ברצלונה. אז איך זה ששוב משהו במכבי תל אביב חורק, מקרטע ופשוט לא עובד?

"פתיחת עונה מצויינת", "כדורגל לא גדול אבל העיקר הנצחונות", "נראה שסוף-סוף מכבי נראית כמו משהו מבטיח". אלו רק מספר דוגמאות לכותרות מדורי הספורט וניתוח הפרשנים מהשבועות האחרונים. מכבי תל אביב, מועדון הכדורגל הכי ותיק, הכי גדול, הכי מעוטר בכדורגל הישראלי, מתחיל להראות למה הוא אכן מועדון כזה. אבל איכשהו נראה שהיחידים שלא מאמינים הם אוהדי מכבי עצמם.

אוקיי, אז קודם כל בתור "מגרזן" שצולב (כן, גם וגם) כל מה שקשור לכדורגל ישראלי, אני ממשיך לצפות בכדורגל ישראלי. אפילו חטאתי בכתיבת טור שאולי מנסה להסביר למה. כן כן אני יודע, זה סוג של פרדוקס, אבל בואו לא ננסה לנתח את האופן בו אני חושב, טובי המומחים לא הצליחו. לא משנה, איפה הייתי? אה, כן. אז כל אוהד כדורגל חובב יודע שפה הרמה לא משהו, את זה כבר הבנו. אז השנה החליטו במכבי תל אביב לבנות הכל מחדש מהייסוד, כי זה משהו שלא עשו אף-פעם במכבי. כאילו, אם לא מחשיבים את מה שניסה לעשות איווניר בשנה שעברה, נימני לפניו, בן-שמעון לפניו וגם.. טוב כבר הבנתם למה אני מתכוון. אבל השנה באמת ניסו לעשות פה משהו שונה, משהו אחר. הרי כמה עוד נתבכיין שאנחנו לא לומדים מאירופה? מישהו שם החליט שאולי כדאי להתנהג כמו אירופה, או לפחות לנסות.

אז גולדהאר החליט, וכך קרה. קודם כל מביאים מישהו שיהיה מעל כל הפרמידה. ג'ורדי קרויף למי שלא יודע הוא שחקן עבר במועדונים כמו ברצלונה, מנצ'סטר יונייטד ואפילו ביקר בסלטה ויגו בתקופת רביבו. אני מבקש לא לדאוג, הוא ממש לא היה מוכשר כמו אבא שלו, וקרוב לוודאי שהוא שיחק, או יותר נכון היה רשום בסגל המאוד מורחב של אותם מועדונים, זה כי הוא הבן של יוהאן. כן, ההוא מהולנד שסובב כדורים עוד שבקהאם ואיציק זוהר היו בשיעור ריכוז אצל הגננת שושי. תחתיו של ג'ורדי נמצא הרכב מאמנים מורחב שכולל מאמן בערך לכל תפקיד על המגרש. בראש ההרכב ניצב לו אוסקר גארסיה, מי שאימן את מחלקת הנוער של ברצלונה בשנתיים האחרונות. כצעד ראשון החליט מר אוסקר לעשות "גוטמניאדה" במכבי, וזה אומר להביא מספר זרים דוברי אותה השפה, במקרה הזה עוד שני "גארסיות", גונזאלו ועוד אוסקר אחד. לכאורה, מודל אירופי.

בואו נקצר הליכים ונסכם שגארסיה הביא לא מעט שחקנים, שחרר לא מעט ובראשם ברק יצחקי כי היי, מישהו פה צריך להראות שהוא הגבר ועליו אין עוררין, ג'ורדי ממשיך להביט מלמעלה איך נבנה פה צוות שבונה קבוצה לשנים ארוכות, ומעל מיץ' שחותם על הצ'קים. אם כ-ל זה קורה? אז איך זה שמכבי שוב נראית כמו משהו שעומד לאכזב העונה? נכון, זה עוד מוקדם לדבר, העונה רק החלה, אם זה יסתיים עם תואר אני אצא חומוס ועדיין, זה מרגיש שמשהו פה לא עובד. עטר אמנם פותח בכושר כיבוש טוב אבל עדיין לא מרים את הראש. יואב זיו יתאמץ ככל שיתאמץ, מגן מוביל הוא לא.
גם בעונה הקודמת מכבי פתחה עם ארבעה ניצחונות ואז הגיעה רמת השרון. הפעם זו הייתה הפועל באר-שבע שהעירה את מכבי מחלום הבנייה מחדש השנתי שלה.

האמת? אחרי כל-כך הרבה מילים אני לא באמת יודע למה זה כל שנה קורה מחדש. הרי תמיד אנחנו האוהדים (שיט, עכשיו כולם יודעים את מי אני אוהד) את קיללנו את לוני שרק יילך. אז הוא הלך, בא בעלים חדש (אלכס שניידר) שהלך אחרי שנה אחת בסך הכל שהבין מהר לאיזו צרה הוא נפל. אחריו בא גולדהאר שהספיק בנתיים לנקות כל סממן "הרציקוביצ'י" שהיה במועדון, כולל את אבי "מלך לעולם 8 בדם" נימני. בסופו של דבר למרות הנצחונות היכולת לא מספיק משכנעת, הכדורגל לא מספיק איכותי כמו שמצפים שיהיה, ובשלב מסויים (כמו שראינו מול ב"ש) זה מתחיל פשוט לא לעבוד. אז למה זה תמיד קורה? אני באמת לא יודע. למה כל שנה האוהדים מתאכזבים מחדש והכל מתפרק, אני לא אוכל להסביר. אני אגב אשמח לשמוע את דעתכם. מה שכן, אנחנו כנראה נמשיך לתמוך ולאהוד כי זו המהות של להיות אוהד מכבי בפרט ושל כדורגל בכלל.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

אין לי ספק שבטור הקרוב אני אגרור לא מעט תגובות זועמות, נאצות ושאר קללות. אבל אם יש משהו אחד שאני לא מסוגל לסבול, זו הערצה עיוורת כלפי מועדון כזה או אחר.

ראשית, תרשו לי לפתוח בגילוי נאות. אני מכיר את ליאור ואת הערצתה למועדון הכדורגל של ברצלונה באופן אישי. ולא אני ממש לא בא לפתוח במלחמת "איזה מועדון כדורגל יותר טוב". להיפך. אני מעריץ אותה ואת אהדתה לספורט המדהים הזה. אבל יש כמה דברים שקצת מפריעים לי במושא הערצתה הנלהבת.

הערצה עיוורת
אם יש משהו שמעצבן אותי בבחירת קבוצה אותה אנו אוהדים, זו הערצה עיוורת. בחיי הכרתי באופן אישי אוהדים שרופים של ארסנל, מנצ'סטר יונייטד, יובנטוס, ריאל מדריד, בטיס, כמובן ברצלונה ואפילו בית"ר ב"ש. הקשר בין כולם מלבד אוהדי ברצלונה (לא אלו שאני מכיר בכל אופן) זה שהם מוכנים להודות מתי קבוצתם נכשלה. איכשהו, עם אוהדי ברצלונה, זה אף פעם לא קורה. ובבקשה תחסכו ממני את התשובות בסגנון "כי ברצלונה תמיד טובה".

למי שלא זוכר, מלבד הזכייה ההיא בליגת האלופות בעונת 2005-2006, שרשרת התארים שאסף לרשותו המועדון, היו במהלך 4 השנים שאימן פפ גווארדיולה. שלא תבינו לא נכון. ברצלונה הציגה באותן שנים כדורגל אולי הטוב ביותר שהוצג אי-פעם. מסי עשה על הדשא דברים שאני לא עושה בפלייסטיישן ותאמינו לי שאני טוב. אבל מלבד אותו תור הזהב המדהים והזכייה ההיא בשנת 2006, קרו עוד הרבה דברים לפני ואחרי. למשל, מה עם אותן שנים שברצלונה כבר איבדה עניין במהלך חודש נובמבר? אותן שנים שהמועדון היה זקוק לנס מריבאלדו שיכבוש במספרת בתוספת הזמן נגד ולנסיה, רק כדי להבטיח את המקום במוקדמות ליגת האלופות? מה עם השנתיים האחרונות של ואן-חאל שפוצץ את המועדון בהולנדים שעשו בערך כלום ושום דבר כולל לחרב לפטריק קלייברט – אולי החלוץ הטוב בעולם דאז- את הקריירה? את השנים הקבועות בהן ברסה לא עברה את שלב הבתים של ליגת האלופות? איפה הסכסוך המתוקשר של רייקארד עם רונלדיניו?

מעניין שאוהדי ברצלונה בוחרים שלא לראות את הדברים האלו, כי אולי הם הורגלו להצלחות. אני אפילו לא מדבר על חובות העתק של המועדון שעליהם כולם שותקים, ואילו מיורקה שלה חוב שהוא אפילו לא חמישית מחוב הקטאלונים, מקבלת איום של הורדת ליגה או כמעט ולא פותחת את העונה?

שוב. אני ממש לא פה לחפש את הדם של ברצלונה בתקופה שהיא מדממת, וכמו שראינו יש תקופות כאלו. אין מועדון שלא כואב, נופל, נכשל ורואה כיצד היריבה המרה מנצחת. פשוט איכשהו עם אוהדי ברצלונה זה מרגיש כאילו כל הקבוצות כסחניות ורק ברצלונה שניה לעירוני ראשון במירוץ אל עבר גביע ההגינות (היה פעם דבר כזה. באמת.). כאילו המועדון הזה לא פגיע אף-פעם. וזה מה שמעצבן אותי. איכשהו זה בסדר לשכוח שיש קבוצה אחת יותר בכיינית, יותר כסחנית, יותר מושחתת, אבל שגם שיחקה כדורגל יותר טוב בעונה שעברה עם שיא נקודות ושיא שערים. אז מה אם אין לה בקישור את ליונל "בנו של ישו" מסי? יש לה לא מעט שחקנים טובים, כולל השחקן עם הרגל אולי המדוייקת והעוצמתית ביותר ששנייה רק לוויין רוני. בכיין, קשה לו, עצוב לו ובכל זאת יש לו משחק ראש שלא נופל מקרלוס "ראש בוקסה" פויול.

השורה התחתונה.
אז ליאור אהובתי, תעריצי את ברצלונה, זה בהחלט מגיע לקבוצה כזו ולשחקנים כמו פיקה, מסי, צ'אבי וכמובן גם אינייסטה. מה שאני רק מבקש ממך משאר חברייך להערצה העיוורת, זה שתראו שיש לא מעט קבוצות בשטח שלא נופלות מברצלונה, וכמו שראינו בשנה החולפת גם יותר טובות ממנה. וכן כן כבר שמעתי על הבונקר של צ'לסי שדומה לבונקר ההוא של אינטר מלפני שלוש שנים. אבל איך אומרים? את הכסף סופרים במדרגות, ובכדורגל כמו בכלל בחיים זוכרים אותנו בזכות התוצאות האחרונות שהשגנו, אז ככה שאת טורס זה ממש לא עיניין שהוא דאג לנעוץ את המסמר האחרון בחצי גמר האלופות בשנה שעברה.

אז אוהדים יקרים. באמת אני אומר. תודה לקבוצה שלכם שהיא נראית ככה, כי בזכותה המשחק הזה כל-כך מהנה לצפייה. סליחה, תיקון. גם בזכותה.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

היה זה יום סגריר והקבוצה הפסידה, אבל בכל זאת היה משהו מושך, מעניין ומרתק בליגה הזו שלנו. אותה ליגה שפעם הייתה מפוצצת איצטדיונים שלמים, ללא קשר למי משחקות על הדשא.

בעונת 00'-99' הוחלט לראשונה לשנות את שמה ליגת הכדורגל הבכירה שלנו, לליגת העל. יותר נכון, להוסיף ליגה ולכנותה ליגת העל. מאז, זרמו הרבה מים בירקון מתחת למשרדי ההתאחדות, כולל שיקולים עיתונאים להחליף את השם לליגת העלאק. האמנם?

מאוד קל לצלוב את הליגה שלנו. רמה גרועה, אין קהל, שופטים "עיוורים", הנהלות מביכות ושלל סיבות ללמה הליגה שלנו הולכת מדחי לדחק'ה. אני הראשון להודות בכך שהרבה פעמים יש אמת בדברים. השאלה עד כמה לקידמה הטכנולוגית אין השפעה ישירה על כך. לא. אבי לוזון לא שילם לי כדי לסנגר על הליגה הזו, אבל אני כן מאמין שעוד אפשר למצוא כאן משהו טוב, או לפחות להחזיר מספר דברים שגרמו לכך שהליגה הזו עוד תישאר רלוונטית.

בשנת 2002 פתח ערוץ הספורט את "ספורט5+". פתיחת ערוץ ספורט נוסף אפשרה לקבל עוד יותר כדורגל בינלאומי, ולהבין כמה ששלנו פשוט לא מתקרב. כמובן שמאז זה הלך והחמיר (ביחס לליגה) כי מאז כבר יש בכל בית אינטרנט סופר-דופר מהיר, סלולרי מתקדם, וכמובן את צורתו העדכנית של אופטימוס-פריים, הלא היא הממיר הדיגטלי של HOT/yes. אל דאגה, על הכל יש עוד המון מה לבקר.

העניין מתחיל מתחיל בזה שבעצם יש לנו מיליון וחצי אפשרויות לקבל כדורגל יותר טוב, באיכות HD, 3D, ועוד כל מיני חרטותD למיניהן. זה לא אומר שהכדורגל שלנו כזה רע. נכון, אני זה שצלב פה את הנבחרת, אבל אם נתמקד רק בליגה עצמה נגלה שזה לא כזה רע. לא תמיד בכל אופן. לפעמים כיף למצוא איזה מקרייב באשדוד או איזה מסיללה בראשון, או איזה קלשצ'נקו בחיפה, או אפילו איזה נדודה וברמכר בהרצליה. זה כיף כי זה שלנו. כי זה עדיין עושה משהו לראות משחקי כדורגל שיש להם קהל מגגות של בתים ולא מתוך המגרשים עצמם. כיף לראות חסות על חולצה שמפרסמת את "רהיטי שמשון" ולא את קוקה-קולה או איזו תאגיד נפט שנמצא בבעלות ילד בר-מצווה קטארי. על כל זה אפשר להוסיף שמלבד ההישג של מכבי חיפה בגביע המחזיקות בשנת 99', כל ההישגים הדרמטיים של הקבוצות שלנו באירופה הגיעו בעשור ורבע החולף.

אז מה בעצם אפשר לעשות? הרי לא נעלים מעינינו את כל הכדורגל המגה-איכותי הזה שיש לנו בשלל פלטפורמות. הרי אני בעצמי סיפרתי כאן כמה ליגת האלופות היא בעצם גלולה לשכרון חושים. אני פשוט חושב שאין קשר בין השניים. הליגה שלנו חלשה, זה נכון. הפערים מאירופה עצומים, זה גם נכון. אבל עדיין אפשר לעורר עניין. אפשר למשל להחזיר את כל הסיכומים המעניינים שהיו לנו פעם.

לדוגמא, מי זוכר שהיה בסיום כל מחזור את השערים הכי יפים? את פינת "היה או לא היה?", את רגעי המחזור המשעשעים של קמי ברץ. כל המשחקים בסופ"ש אחד ולא מפוזרים על שלושה ימים. אל דאגה, יש מספיק ערוצים לשידורים מקבילים. על כל אלו הייתי גם מחזיר את שחקן השנה, תגלית/פריצת השנה, זר השנה, אכזבת השנה ועוד. כי בעצם, מכל מה שנשאר לנו שהוא לגמרי שלנו, זו הליגה הזו. אז למה שלא נחבר אותה אלינו מחדש ונחזיר לחיים את פרס תגלית העונה שהוענק בפעם האחרונה ליניב עופרי?

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

זהו. תם היורו, בנבחרת הסיפור נגמר עוד לפני שהתחיל, לנבחרת הכדורסל יש עכשיו שנה של שקט, ואפילו זוכה היסטורי באליפות ארה"ב בטניס כבר יש לנו. כל שנותר הוא לפנות את הבמה להצגה השנתית הגדולה מכולן.

כמידי שנה במהלך חודש ספטמבר נפתחת לה עונה חדשה של הליגה המדהימה הזו, שיש שיאמרו שכל מיני שינויים של אופ"א ובראשה פלטיני, רק פוגעים באיכות הליגה הזו. תכף תבינו למה זה ממש לא משנה.

לוקחים את 32 הקבוצות הטובות באירופה, מחלקים לשמונה בתים, ופשוט מקבלים כל שבועיים (לפעמים כל שלושה ומלבד פגרת החורף) מחזור של משחקים שגורם לכל מעריצי הכדורגל – סליחה על הבוטות – פשוט להרטיב. כי על הליגה הזו נאמר: אין עוד דברים כאלו. אין עוד ליגה שיכולה להתהדר במנה עיקרית של אלופות כל הליגות הבכירות באירופה, להוסיף בצד תוספת עסיסית של סגניותיהן ולזגג מלמעלה עם כל מיני סינדרלות מקפריסין, מולדובה, סלובניה ואפילו פעם בכמה שנים, גם מישראל. כדי להמחיש יותר טוב על מה אני מדבר אני אפרט קצת.

כל אוהד כדורגל ממוצע מבין שבכל עונה של ליגת האלופות חייבים את מנצ'סטר יונייטד, ברצלונה, באיירן מינכן ומילאן. אלו רק מספר דוגמאות לקבוצות הפאר שמשתתפות העונה, והן "רק" סגניות האלופה בליגה המקומית שלהן. אין עוד ליגה שבה נוכל לפגוש ככה במחזור ליגה "רגיל" קבוצות כמו ריאל מדריד נגד מנצ'סטר סיטי.

אז נכון, יש שיאמרו שמנצ'סטר סיטי היא לא אותה קבוצה קטלנית של הליגה האנגלית, כי היא פשוט לא מספיק מנוסה. יש אפילו כאלה שיגידו שהזכייה של צ'לסי בשנה שעברה, היא סוג-של-מגעילה כי היא לא הציגה כדורגל מספיק טוב. אז תרשו לי רגע להתחפש לאבי מלר, ולהגיד שבעצם זו היא כל הרומנטיקה בליגה הזו. החוסר ניסיון הזה של חלק מהקבוצות, העובדה שקבוצה יכולה להפגין יכולת לא-מי-יודע-מה במהלך רוב העונה ואז במרץ-מאי להתפוצץ על הדשא ובסוף להגיע עד לגמר, ובין כל זה לראות קבוצות מתחדשות לגמרי בתוך כמה שנים (יובנטוס), או קבוצות שבמדיהן יש שחקנים שהפכו לאגדה עוד תוך כדי משחק פעיל (ראיין גיגס במנצ'סטר יונייטד), או לקבל מימוש של חלום רטוב כדוגמת מנצ'סטר נגד ברצלונה שבוע אחר שבוע, או לראות שחקנים שהתייבשו עונות שלמות על ספסל קבוצותיהם עוברים למדינה וליגה חדשות ופורחים מחדש (פודולסקי בארסנל), או אפילו 4 משחקי סופר-קלאסיקו בתוך שבועיים ורבע. אלו רק חלק מהסיבות למה הליגה הזו מרגשת כל פעם מחדש. אלו דברים שיכולים לקרות רק בליגה הזו.

אז בפעם הבאה שאתם מחפשים ליגה מעניינת, מרתקת, עם המנון שמחלחל לתוך הוורידים ועם פגרות שרק מעוררות את הרעב כל פעם מחדש, שבו מול המסך בערבי שלישי ורביעי, ותרגישו איך כל פנטזיות הכדורגל שלכם מתממשות באופן שבו אפילו מסי, רוני ורונאלדו ביחד לא יוכלו לממש לכם. פשוט כי גם הם חייבים את שאר הקבוצות סביבם כדי שהם יוכלו להיות שחקנים ראשיים בהצגה הטובה בעולם.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

אוקיי, אז אני לא אגיד "אמרתי לכם" אחרי מה שכתבתי בטור הקודם, בעיקר כי נבחרת רוסיה דאגה להראות זאת לגוטמן ולכולנו בצורה מאוד משכנעת. מה שכן אני יכול זה לספר לכם, זה שיש סקס אחר.

ראשית, נפתח במספר עובדות טריוויה פשוטות. אליפות אירופה בכדורסל (היורו של הכדורסל שגם עונה לשם "יורובאסקט") מתקיימת כל שנתיים. בקיץ השנה הזוגית (כמו השנה) משחקים את משחקי המוקדמות, ובקיץ השנה האי-זוגית (כמו בקיץ הבא) משחקים את משחקי האליפות עצמה. פשוט, לא? בואו לא נסבך את העיניינים עם משחקי ההזדמנות האחרונה וכל זה (למרות שזה הועיל לנו לא מעט פעמים) וננסה להתמקד בעיקר.

העיקר הוא גם די פשוט. נבחרת ישראל מצליחה לעלות ליורובאסקט פעם אחר פעם אחר פעם אחר…טוב הבנתם את הפרנציפ. גם ההסבר לכך פשוט. יש בישראל ליגת כדורסל חזקה, תחרותית, מהמתקדמות באירופה ובעיקר עם רוב שחקנים ישראלים בכל אחת מ-18 הקבוצות בליגת העל. אה.. לא? בישראל יש ליגה רק של 12 קבוצות עם עולות ויורדות לפי מצבן הכלכלי ולא לפי היכולת שלהן על הפרקט? יש לנו אלופה אחת שאת כמות האליפויות שהיא איבדה ביובל האחרון אפשר לספור על יד אחת ועוד להישאר עם עודף? יש לנו חוק שמחייב שני שחקנים ישראלים בכל רגע על הפרקט מה שזה אומר שגם בכל רגע יש שלושה זרים? מלבד כספי (שירד 50 מקומות בדירוג טיב השחקנים ב-NBA) כמעט ולא ידוע לנו מה זה ליגיונרים? לא מעט שחקנים שאת שמם אפילו המאמן הלאומי לא מכיר? הרבה שאלות אבל רק תשובה אחת. כן. יש לנו רק קבוצה אחת, רוב הליגה מושתת על זרים, הליגה עצמה לא מעניינת אפילו את קצה קצהו של קו העונשין, ובכל זאת הנבחרת שלנו לא מפסיקה לדפוק נוכחות באליפויות אירופה. הכיצד?

תתפלאו לשמוע, אבל גם פה התשובה די פשוטה. מנטליות של ווינרים. מי שעוקב אחרי קמפייני המוקדמות האחרונים נוכח לגלות יכולת זוועתית, כדורסל מבזה ובעיקר חזרה על הטקסטים של "הכל עוד אפשרי ואנחנו תלויים רק בעצמנו". ההבדל מהכדורגל הוא, שבכדורסל זה אשכרה קורה. מפסידים, מגיעים להיכל, הקהל מרעיד את "הוובוס" של שחקני היריבה ואילו גיא פניני מרעיד להם  את הרשת פעם אחר פעם מחוץ לקשת. וכספי? הוא עסוק בלקבל "האלי-הופים" מליאור אליהו ולהיפך. ועוד לא דיברנו על ההצגות כנגד כל האנטישמים והסיכויים במשחקי החוץ. וזו רק הנבחרת הנוכחית. בעבר אלו היו טל בורשטיין ויואב ספר (כן היה שחקן כזה בנבחרת) ולפניהם הצמד המיתולוגי קטשפר. נכון, לא תמיד הברקנו על הפרקט, ואפילו בחלק מהמקרים גם לא עלינו לאליפות עצמה. אבל ממש לא שוב ושוב ושוב. גם אם קיץ אחד היה פאנצ'ר, שנתיים לאחר מכן חזרנו לפשל במשחקים הראשונים, להבין מה לא בסדר, ואז לחזור לעשות ה-ג-נ-ה בשאר המשחקים. בין לבין גם דפקנו שלשות מטורפות. אבל התוצאה הייתה עלייה לאליפות אירופה.

בשורה התחתונה, אחרי שביקשתי מנבחרת הכדורגל להפסיק למלא לנו בהבטחות את הראש ואז לאכול לנו את הלב, אני מבקש מכולנו לשים עין על נבחרת הכדורסל. כי שם, מעבר לדשא על לוחות הפרקט, סיפורי האגדות מתעוררים לחיים כל שנתיים מחדש. גם אם בסוף אנחנו לא הופכים לסינדרלה שמניפה את נעל הזכוכית או את הגביע. העיקר ששם יש תמורה בעד האגרה. מי יודע.. אולי הפתרון הוא לחתוך את הרכב הכדורגל בחצי מינוס השארית, לעבור לשחק ביד-נוקיהו, ולשמוע את רפי גינת שואג "נאמבר פיפטין: יוסי! בניו-ו-ו-ו-ו-ו-ן!!!"

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם