לדלג לתוכן
כחולה לבנה שלי,
לא ידעתי אם לשבת ולכתוב לך הערב לפני שניפגש או לתת פורקן למה שאני מרגיש אחרי שתסתיים פגישתנו המחודשת לקראת הנסיעה המיוחלת לברזיל. בסופו של דבר, אני יושב וכותב לך אחרי הטיול המשותף שלנו לבאקו בירת אזרבייג'אן, טיול שהרגיש כמו מסע כומתה מתיש ומוכר.
שוב אנחנו נפגשים לפני טורניר גדול – שלבי ההכנה המוקדמים זימנו לנו כמה טיולים משותפים ברחבי אירופה – ביקור ברוסיה, סיבוב בפורטוגל ועוד שלושה מפגשים שהנייר טוען שאנחנו אמורים לעבור בלי מכס. והנה, ערב שבת, יום בו אנחנו לא נפגשים בד"כ, מחזיר אותי לאותה תחושה מוכרת שמלווה את הקשר בינינו מאז ומתמיד: אצלנו לא קיים המושג הזה 'טובים יותר על הנייר', בטח אם העט שלנו לא עובד כבר כל כך הרבה שנים.
עוד קמפיין נפתח, עוד מאמן התחלף ועוד שמות של לגיונרים ישראלים מצליחים לגרום להתרגשות חסרת בסיס בכל בית עם מזוזה בכניסה. גם בבית משפחת גוטמן חשו כנראה את אותה התרגשות, חבל רק שראש הבית לא הצליח להעביר אותה לשליחים של כולנו על הדשא. חבל שקיבלנו את התחושה שהם לא מתרגשים כמונו.
סה"כ יש לנו נבחרת של שחקנים לא רעים במונחים מזרח אירופאיים, שמות שמצליחים לצבוע במרקר כל מוסף ספורט ישראלי אבל ברגעי האמת הופכים למדור רכילות זול. אני יושב ומסתכל עלייך דרך המסך ולא מצליח להבין מה לא עובד פה? מה חסר לך? מולך נבחרת בינונית ומטה, ואת לא מצליחה להתעלות ולכבוש כראוי. ההגנה נראית חסרת בטחון בצורה מחפירה ושמות כמו שכטר, ורמוט ואוואט הולכים לאיבוד על הדשא – כוכבים ישראלים נופלים בשמי אירופה.
הדבר הכי מתסכל בקשר בינינו היא הידיעה שלא חסרה לך יכולת למרות המפגשים הבלתי קבועים והאימונים שמתקיימים פעם בתקופה. אבל בינינו, מה שחסר לך יותר מהכל זו נשמה. וזה הדבר שהכי בולט דרך מסך הטלוויזיה והדשא בבאקו. את לא באמת רוצה את זה כמוני.
לפעמים אני מהרהר אם את בכלל חושבת עליי ועל שאר השותפים למערכת היחסים המורכבת הזאת. חושב אם גם את מתרגשת. אם את יודעת שגם ככה החיים שלנו כאן לא קלים. הגזירות הכלכליות והביטחוניות שבועטות לנו בסדר היום יכלו לכאוב פחות אם לא היו נוחתות עלינו גם גזירות ספורטיביות. יש לך יכולת שאין לכל אחד במדינה הזו, יש לך יכולת לשמח לבבות של מיליוני יהודים שמחכים לטורניר גדול ראשון בשנות האלפיים.
אני יושב הערב וכותב לך כשברזיל נראית לי רחוקה שנות אור ממך וממני גם יחד. בעוד כמה ימים את עולה להתמודדות נוספת על הדרך לריו עם נבחרת רוסיה הפייבוריטית. שוב פעם הנייר מדבר ומסמן שאין לגוטמן שום סיכוי מול החבורה של קאפלו. ושוב, בצורה בלתי הגיונית ביום שני בערב אני אתחיל להתרגש ולהאמין שוב. להאמין שאולי יש אופציה לעשות את הבלתי נתפס ולנצח את החבר'ה של ארשבין שמגיעים בלעדיו. כנראה זה ההבדל בינינו נבחרת יקרה שלי. האמונה שאפשר. ההתרגשות שבאופציה לשמח מדינה שלמה. אני מאחל לך שלושה ימים של הבנת הדברים החשובים באמת. מאחל לך לעלות בשלישי על הדשא ולהאמין שאפשר, להאמין כמעט כמוני, יכול להיות שזה יספיק.
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה ששמעתי את שמו, אותו שם שבהתחלה צלצל דומה לזמרת היחידה שהכרתי עד אז. הייתי בן שש, ילד שנסע עם ההורים לבקר את המשפחה בארגנטינה.
"דייגו ארמנדו מראדונה", אמר סבא לאבא בזמן שהם תיפקדו כסטריאוטיפ ארגנטינאי מושלם והפכו עוד חתיכה של מאתיים גרם פרה – תורה שעוברת מאב לבן, סיפור חיים שהוא חתיכת סיפור ושם אחד שמתנגן על הלשון: מראדונה, דיייגו ארמנדו מראדונה.
בימינו אין אחד ואחת שלא מכירים את השם הזה, כמו הביטלס ומארלי, כמו אויטה ואלפחורס – לאיש יש כוכב בשדרת הזיכרון של כולנו. אולי זה הסיפור שנורא קל להתרפק על אבק הכוכבים שלו: ילד משכונת פחונים עלובה במרכז בואנוס איירס, אחד שלא פעם צוטט באומרו "אצלנו לא היו קיימים כדורי-רגל אמיתיים. על מגרש אדמה היינו משחקים עם אסופה של גרביים שהפכה לכדור עגול". הילד שהתראיין באותו מגרש עלוב בגיל 12 ואמר, "החלום היחידי שלי הוא להביא אליפות עולם לארגנטינה", אותו הילד שהגשים זאת.
את השם שלו, על המרפסת של סבא שלי, שמעתי לראשונה בשנת 89, ילד שרק סיים בגרות בהליכה ומתחיל את לימודי הכדורגל שלו. ולהם, לאב והסב, היה חשוב שזה השם הראשון שאני אכיר יחד עם עבודה רצינית על רגל שמאל החלשה שלי. "מררראדונה", "מרררראדונה" הייתי לוחש לעצמי ובועט עוד בעיטה כושלת לכיוון הקיר. זה מי שרציתי להיות, יחד עם התחושה וההרגשה שהיום קצת מביך לומר אותה: הערצה – הפכתי למעריץ של דייגו ארמנדו מראדונה.
היה מה להעריץ ולפעמים עדיין יש, כי מראדונה, ברוך אלוהי הכדורגל, עדיין איתנו, למרות שהיה בדרך החוצה המון פעמים. התהילה המוקדמת, המעבר לאירופה ונאפולי יחד עם יחסים מוצלחים במיוחד עם המאפיה של דרום איטליה הביאו את הילד הנמוך מויז'ה פיוריטו להסתבך עם האבקה הלבנה במקום להשאיר אבק למתחרים לאורך שנים. אבל עדיין, בשביל רבים על הכדור שהוא לא רגל, דייגיטו הוא השחקן הטוב ביותר שעלה על מגרש הדשא מאז ומעולם. אליפויות בארגנטינה ובאיטליה, שחקן השנה בדרום אמריקה ובאירופה – "פלוסה" כמו שאהבו לקרוא לו חבריו, היה על גג העולם מספר פעמים, קפץ לספר לחבר'ה וחזר שוב.
בשבילי דייגו הוא בעיקר המונדיאל של 1990 – טורניר גביע העולם באיטליה מביא את ארגנטינה כאלופת עולם ואותי כילדון שסוף סוף מצליח להבין כדורגל. ארגנטינה עושה חיל בשלבים המוקדמים ומתברגת לאיטה על עבר הגמר, שם היא עתידה לפגוש את נבחרת גרמניה המאוחדת – החומה נפלה בברלין אבל הוקמה מחדש כנבחרת כל גרמנית מסוכנת למפגש מסקרן. באותם ימים ההורים שלי שהיו חברים באגודת הארגנטינאים של נצרת עלית, סיכמו על חגיגות 'ארחנטינאיות' אל תוך הלילה אך ורק אם דייגו מניף גביע.
הדבר היחיד שמראדונה הניף באותו ערב עצוב ברומא היה את יד שמאל כדי למחות דמעה. כל ארגנטינה בכתה באותו לילה. ואני, נציג הסניף הנצרתי, בכיתי יחד איתם. תמונת האליל שלי בוכה על מסך הטלוויזיה חרוטה בי עד היום כאחד הרגעים המשמעותיים בימי חיי, הרגע בו גיליתי שאליל ילדותי הוא בסה"כ בן אדם.
במקומות שונים ברחבי ארץ הטנגו מראדונה הוא קצת יותר מבן אדם רגיל – ההילה סביבו כל כך מיסטית שברחבי המדינה פועלות כנסיות מיוחדות שמבחינתן יש אל אחד והשם שלו דומה למדונה. מעמדו האיתן כל כך, גם העניק לו קול פוליטי שמקדם את התנגדותה הכוללת של דרום אמריקה לכל נסיון שליטה מצד ארה"ב. הילד שסה"כ שיחק כדורגל, הפך למוביל דעה, למהפכן שבילה לא מעט בקובה יחד עם פידל, ל"נשיא המדינה" ולעיתים היבשת, בלי להיבחר בקלפיות.
אותו ילד של תחילת הכתבה חוגג עוד מעט 30, בזמן שמראדונה עתיד לכבות 56 נרות על העוגה הבאה שלו. 30 שנה של הערצה לעיתים מוגזמת, 56 שנה של קריירה מוצלחת בתחילתה ועם המון עליות ומורדות במהלכה. 30 שנה של אל כדורגל יחיד ו56 שנה של שליטה ארגנטינאית מוחלטת שאולי עומדת להסתיים ע"י מי שכונה הבן של אלוהים, המשיח עם השם המתנגן לא פחות: ליונל אנדרס מסי.
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
