מחבר: איתי גינת

ברצלונה של עידן פפ גווארדיולה אופיינה במשחק התקפה מזהיר. רבות נכתב אודות הנעת הכדור המהירה והמדויקת מרגל לרגל, תנועת השחקנים הבלתי פוסקת, הלחץ של החלק הקדמי על הכדור בזמן התקפת היריב, ויכולתה לייצר הזדמנויות הבקעה ושערים. עם כל זאת, לאורך פרקי זמן משמעותיים במהלך העונה שעברה, בארסה התקשתה למצוא את הרשת.

לא לחינם נאלץ מסי להבקיע 40 שערים בליגה. אין ספק שהעניין קשור להתפתחותו המדהימה מעונה לעונה ואולי אף בתחרות האישית עם כריסטיאנו רונאלדו, אך מעבר לסיבות אלו, פשוט כמעט אף אחד אחר לא שם גולים. ראייה נוספת לעניין היא עונת שיא הכיבושים שעבר צ'אבי. יותר ויותר פעמים הוא התחיל תנועה לעומק ע"מ לסייע בפיתרון סוגיית הרגל המסיימת. אני לא חושב שמדובר בצירוף מקרים, אלא בפיתרון בעיות תוך כדי תנועה. דוויד וייה נפצע בינואר, פדרו חווה עונה נוראית מבחינת כיבושים, ואלכסיס סאנצ'ס התאקלם טוב, נפצע, וכשחזר סבל מירידה טבעית בכושר. ססק פאברגס פתח טוב מאוד את העונה אבל נחלש בהמשך, אינייסטה אף פעם לא הצטיין בכיבוש שערים ובטח שלא בוסקטס, אז מי נותר? מסי, צ'אבי והחלוצים הצעירים קוואנקה וטאייו שלא הרעידו המוני רשתות.

בפתיחת עידן וילאנובה טרם נראה פיתרון אמיתי לבעיה זו. אמנם מסי מסוגל לחולל ניסים גם במשחקים חלשים בסטנדרטים שלו (הצמד האחרון בליגה מול אוסאסונה הוא דוגמה טובה לכך) אבל בכדי שהמכונה הקטלונית תפסיק לחרוק, לפחות עוד שחקן התקפה אחד חייב להוות איום משמעותי וקבוע על השער.

אולי יהיה זה דויד וייה המתאושש, אשר הספיק כבר לכבוש העונה. החלוץ המצוין, מלך שערי נבחרת ספרד בכל הזמנים, יכול להיות השיפור לו התקפת ברצלונה זקוקה. הוא שחקן מגוון אשר יכול לשחק באגפים ומרגיש נוח מאוד במרכז, בעמדתו הטבעית. יש לו בעיטה טובה מרחוק, יכולת כדרור גבוהה, תנועה חכמה והבנה מצוינת של המשחק הקבוצתי של בארסה. בשיאו, דויד וייה הוא לכל הפחות בין חמשת החלוצים הטובים בעולם. אין ספק ביכולותיו, השאלה, כמו תמיד בפציעות הדורשות זמן התאוששות ארוך, היא חזרתו לכושר. אם וכאשר זו תתרחש, הרי שהתקפת בארסה תזכה לשדרוג רציני.

לא מעט יטענו שהבעיות המרכזיות של ברצלונה הנוכחית לא טמונות כלל בחלק הקדמי. הנעת הכדור אשר נראתה מעט חלודה מפתיחת העונה, עתידה להשתפר ככל שהעונה תתקדם והרוטציה בהרכב תתקצר. אותו הדבר נכון גם בנוגע לכניסתם לכושר הבקעה של שחקני ההתקפה. למעשה, לא בשונה מאוד מן השנה שעברה, הבעיות העיקריות של ברצלונה נמצאות בהגנה.

ירידת הכושר של ג'רארד פיקה, אשר החלה לקראת סוף העונה שעברה, לא נראית כמאיטה לקראת עצירה. הבלם שהלך והשתפר תחת גווארדיולה משנה לשנה חווה את אחת התקופות החלשות בקריירה שלו. מאסצ'רנו כנראה כבר לא יהיה הבלם האידיאלי שהיה יכול להיות, לגבוה הוא כבר לא יגבה, ויתכן שגם את השינוי המחשבתי הדרוש במעבר מעמדת הקשר האחורי לבלם לא ישלים לחלוטין. השער הראשון במשחק הסופר-קופה האחרון נרשם על אחריותו הישירה ונבע בין השאר מבטחון יתר בטכניקה האישית ומשיקול דעת מוטעה בלקיחת סיכונים. הרחקה פשוטה של הכדור הארוך החוצה, לאחר שכבר ניצח במאבקי המיקום, הייתה מונעת את כל ההסתבכות מול היגוואין. פויול עדיין נהדר אך לא ניתן להתעלם מגילו אשר החל נותן אותותיו. הוא איבד מן המהירות שלו ונפצע לעיתים קרובות. נכון, הפציעה הנוכחית לא קשורה כלל לגיל ונגרמה מפגיעת מרפק בפניו, אך זוהי היוצאת מן הכלל בשלל פגיעותיו האחרונות.

בקיצור, ברצלונה עדיין סובלת מחוסר יציבות במרכז ההגנה. חולשה כזאת עולה בגולים. מספיק להסתכל בארבעת השערים שספגה הקבוצה בשני המשחקים האחרונים מול מדריד. אחד מקרן כשרונאלדו הקדים בנגיחה את מסצ'ראנו, אחד מתנת ואלדז, אחד נוסף באדיבות מאסצ'ראנו, ואחד מטעות של פיקה.

החולשה ההגנתית לא נעלמה מן הצוות המקצועי של ברצלונה. עדיין, למרות דיבורים רבים בתקופת חלון ההעברות, בלם נוסף לא נחת בקאמפ נואו. ההתמקדות בשוק, כנראה בעקבות מחלתו החוזרת של אריק אבידל (שבינתיים נרשם לסגל), הופנתה לטובת איוש עמדת המגן השמאלי. במהלך הקיץ הגיע המגן הצעיר והמוכשר, ג'ורדי אלבה. איכויותיו המגוונות נראו היטב במהלך היורו האחרון. אלבה ודני אלבס אמורים להתיצב בהרכב הפותח של וילאנובה ולחזק את החלק האחורי. פיתרון לבעיית הבלמים טרם נראה באופק. סונג, שהגיע מארסנל, אינו בלם טבעי, גם אם ביכולתו לשחק בתפקיד במקרה הצורך. אולי יהיה זה אנדראו פונטאס הצעיר אשר יצליח לעשות מה שמספר מחבריו לקבוצות הצעירות של בארסה עשו ולהשתלב במדי הקבוצה הבוגרת.

בשנתו הראשונה של גווארדיולה כמאמן ברצלונה הקבוצה הפסידה במשחק הליגה הראשון וסיימה בתיקו את השני. אותה עונה הסתיימה בטרבל היסטורי וזכייה בגביע העולם לקבוצות. עוזר המאמן היה טיטו וילאנובה. בתום ארבע שנותיו כראש המערכת המקצועית עמד קפטן הקבוצה לשעבר מול יציעים מלאים באיצטדיון הגדול באירופה והקשיב לקהל קורא שוב ושוב בשמו. אין אדם על פני כדור הארץ המצפה מוילאנובה להגיע לאותם הישגים כמו של פפ, זוהי ציפיה לא הוגנת, לא ריאלית. ודאי, ברצלונה תתמודד בשנותיו על כל התארים, כך היה גם לפני פפ ויהיה אחרי טיטו, אך כמות הישגים שכזו בפרק זמן כה מוגבל נראית כבלתי מתקבלת על הדעת. למרות מסי, למרות אינייסטה, למרות צ'אבי. אף על פי כן, השלד אותו ירש וילאנובה רחוק מאוד מלהיות רעוע. אמנם נדרשים מעט תיקונים וצריכות להעשות מספר התאמות, אך נראה שככל שנתקרב לחודשי ההכרעה בליגה ובאירופה, הקבוצה מצפון ספרד תציג, גם השנה, כדורגל התקפי, קבוצתי, סוחף ומהנה.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

להיות אוהד הפועל תל אביב בכדורגל אף פעם לא היה עניין פשוט.

בילדותי, בתקופת השפל הגדול של הדרבים הצהובים, כשהפועל עוד התפלשה בבוץ ההסתדרותי ושחקנים כמו ניר קלינגר, איציק זוהר, אבי נמני, והאחים ברומר כיכבו בשורות מכבי, סבלתי אינספור עלבונות והשפלות על בסיס יומי. סבלי לא נבע לא מתוך אכזריותם הטבעית של ילדים אלא בעקבות זכויות רברוב שצמחו בקרב אוהדי מכבי תל אביב ומכבי חיפה במידה מסוימת של צדק. כך, באותן שנים עדינות של תום והתלהבות, התעצבה אצלי אט-אט, נפש אוהד הפועל.

כל אוהד הפועל ותיק יודע במה מדובר. זהו החשש התמידי לפני כל קרן, לפני כל דרבי. התחושה המתמשכת, הנה הולך להגמר הכסף, הולכים למכור את הכוכב, הולכים לספוג שער שטותי מטעות בלתי מחוייבת. גם היום אני זוכר בבירור את השאיפה לסיים את טבלת הליגה הלאומית(ליגת העל דאז) במקום השישי והמכובד. זו היא השמחה על כל ניצחון דחוק, על כל נגיחה של בלם בכדור חופשי שעוברת בכיוון הכללי של המסגרת, וחוסר היכולת המוחלטת להבין למה אליפות של אחד-אפס קטן היא אליפות מעפנה.

נכון, הזמנים משתנים. הפועל יצאה מידיה של ההסתדרות וזכתה לתקופת עדנה בלתי מבוטלת עם ביאתם של קשטן ותינוקותיו בראשית שנות האלפיים. גם הגעתו של שלום תקוה המשופם לשעבר היא רגע זכור לטובה. על עידן גוטמן נשפכו מילים רבות ודי לציין שבתקופתו הציג המועדון את הכדורגל האיכותי ביותר בתולדותיו: קבוצתי, התקפי, הישגי ומחויב. גם קשטן וגם גוטמן, שהגיעו בעקבות הכסף, הביאו תוצאות. אליפויות, גביעים, טעמים שפיו היבש של אוהד הפועל שכח כמעט את קיומם. דור חדש של אוהדי הפועל נולד, כאלו שמעיזים להסתכל על מכבי מלמעלה, שלא מתביישים לחלום בקול רם על אליפות, גביע ואירופה. אך אני, שלא לומר למרבה הצער, כמו רוב אוהדי הפועל, לא שייך אליהם.

עבורי הפועל היא תמיד האנדרדוג, תמיד זו חסרת הסיכוי. מבחינתי, המצב בהפועל לנצח ישאר על סף קריסה מוחלטת, על סף רצף הפסדים בדרבי וסכנת ירידת ליגה. זוהי השאיפה הצנועה למעט נחת וההכרה המלאה בסיכוי הקלוש שזו אכן תגיע. להיות אוהד הפועל הוא להיות פסימיסט, אבל לא ממקום של יאוש, אלא דווקא מתוך תקווה גדולה, ואם אפשר, צנועה וחשאית.

אין לי ספק שמדובר בתפיסת עולם מעוותת. בגישה ששורשיה נעוצים עמוק בתקופת הכדורגל ההסטורית בה גדלתי, ואשר הולכים ומתנתקים מן הקרקע עם ההתקדמות בשנים. הפועל היא כבר מזמן אחד המועדונים המצליחים ביותר בארץ, מקצועית, כלכלית ומבחינת היקף קהל האוהדים. אך אהדת קבוצת כדורגל בפרט, או כל תאגיד ספורטיבי בכלל, ואני מתכוון לאהדה אמיתית וכנה, שטומנת בחובה מחויבות רגשית בלתי מבוטלת, היא לעולם אינה תוצר של שיקול דעת רציונלי ותמיד מכילה בתוכה מנות מגוחכות של חוסר הגיון.

אהדת קבוצת כדורגל מסויימת היא המחויבות הראשונה הגדולה של רוב הגברים הישראלים, וזו מחויבות עד מוות, שנולדת בדרך-כלל מתוך שילוב משונה של נסיבות מקריות ויוצאת לפועל, נניח באופן ממוצע, סביב הגיל השקול והבוגר חמש.

אני הפכתי להיות אוהד הפועל בגיל חמש משום שאבא שלי אהד את הפועל. הקיבוץ שלנו דווקא היה משופע באוהדי מכבי תל אביב ומכבי חיפה. אוהדי הפועל היו מעטים, ושקטים. אנחנו מדברים על קבוצה שהכוכב היציב ביותר שלה היה פליקס חלפון, המגן הימני. לאורך רוב ילדותי זה מה שהיה למועדון להציע, פריצות באגף ימין של המגן הטוב בארץ והגנה לוחמנית. למדתי להסתפק במועט, לקוות לשרוד, ועם הזמן זה הפך להיות הכיף הגדול של העניין. לדעת לנצח בכבוד זה אצילי ומרשים, לדעת להפסיד בכבוד ולשאוב מכך איזו הנאה מזוכיסטית זה כבר עניין של מסורת.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם