מחבר: שמעון עובד

מקום 11 בעולם בשיאה, 5 תארי WTA יוקרתיים, ו2 הגעות לרבעי גרנד סלאם, אלו  הם רק חלק  מהישגיה של שחר פאר. ואמנם ,נראה עדיין כי עם ישראל או לחלופין מאות הטוקבקיסטים ברחבי רשת האינטרנט והכתבים המסקרים את משחקיה מתקשים לעכל אותה, ולהודות בעובדה כי אנו צופים באחת מהספורטאיות הישראליות המצליחות בכל הזמנים אם לא המצליחה שבהן.

אתחיל בוידוי קטן, גם אני לא ממש נמנה עם אחד מתומכיה הנלהבים של שחר פאר, וגם לי הסתננה פה ושם איזושהי קללה עסיסית לאחר עוד הפסד מביך לאחת מהטניסאיות האלמוניות להן היא הפסידה לאחרונה, אבל ביום חמישי האחרון  לאחר הראיון שהעניקה הטניסאית מספר אחת שלנו בתוכנית "יציע העיתונות", הכול השתנה, גם לי נפל האסימון , שחר פאר לא חייבת לא לי ולא לכל שאר עם ישראל שום דבר, ובטח אין לנו את הזכות להאיץ בה לפרוש.

הרבה מאוד זמן לא נתקלתי בספורטאי לוקח על עצמו את האחריות לכישלונותיו כמו ששחר עשתה, באותה תוכנית מדוברת, היא איננה התלהמה או חיפשה אשמים, להיפך, היא עמדה בגאון והשיבה לכל שאלה אשר הופנתה אליה תוך כדי לקיחת אחריות מוחלטת על רצף הכישלונות שלה בסבב טניס הנשים לאחרונה.

האומץ שלה להגיע לאותו פאנל בו גם ישב רון קופמן, שרק שבוע לפני כן, הציע לה לפרוש קבל עם ועדה הינו יותר משראוי להערכה. לא נתקלתי בהרבה ספורטאים אשר היו מסכימים לשבת בפאנל בו רק מחפשים אותך בפינה, ועדיין מצליחים לענות בצורה כל כך חיננית לכל שאלה גם הקשה שבהן כמו ששחר עשתה.

טניס לעומת כדורגל הוא ספורט יקר, אפילו יקר מאוד, ואנחנו חברים, עם כל הכבוד לא שילמנו על אף אחת מנסיעותיה התכופות של פאר ברחבי העולם כשעוד הייתה טניסאית מתחילה. הוריה לעומתנו, שילמו, והרבה, ועל כן רק להם הזכות לבקר אותה. כנראה התבלבלנו, כנראה חשבנו כי כאשר שחר מתחרה בסבב הטניס העולמי היא מייצגת אותנו. אז חשבנו, ובואו כמו שחר, נודה בטעות, היא לא.

שחר מייצגת אך ורק את עצמה ולא אותנו העם היושב בציון, הפעמים היחידות בהן היא אכן מייצגת את מדינתנו "ברוכת ההישגים הספורטיביים" הינה בגביע הפדרציה או באולימפיאדה האחרונה למשל, ועל כן אם ישנן איזה שהן ביקורות הן יכולות לבוא אך ורק לאחר תחרויות מהסוג הנ"ל . כל שאר הזמן, כל "שחקני הטניס" (ובתוכם אנוכי) שזכו בשלל תארי גרנד סלאם, ורק אתמול הדיחו את רוג'ר פדרר מפסגת הדירוג העולמי, מוזמנים לשתוק.

הביקורות האחרונות או האצה לפרישה אינן מוצדקות, ובטח שאינן לגיטימיות. מבחינתי, כל עוד היא רוצה בכך שתשחק טניס גם עד גיל 70, ותהיה מדורגת 500 בעולם. כי את הכסף היא לא מקבלת ממני או משלל מבקריה, אנחנו רק העלוקות שנדבקות אליה כל פעם שהיא מצליחה וזורקים אותה לאשפתות לאחר כל כישלון.

שחר לפני הכול הינה סמל למקצוענות אמיתית מהי, שהרי לעומת הכדורגלנים המוכשרים שלנו שבמקרה הזה כן מייצגים את ישראל (ראו ערך יום שישי האחרון), לא מסתירה את הכישלון ולא מייפה אותו, אלא מודה באשמה (למרות שאינה צריכה) ויודעת לקחת אחריות .

הלן קלר סופרת אמריקאית מפורסמת אמרה פעם:"כישלון הוא רק הזדמנות להתחיל מחדש בדרך נבונה יותר" נראה כי שחר פאר, נכשלה והבינה, בתקווה, שהדרך שלה להצלחה תהיה קלה יותר. וגם אם לא – "לטס גו שחר". אנחנו איתך.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

כמידי שנה או יותר נכון עונה, צצים להם עיתונאים שונים השמים להם למטרה להתנגח בתוכנית "יציע העיתונות" המשודרת בערוץ הספורט, ממבט חטוף בארכיון הכתבות של אתרי האינטרנט בהם מתפרסמות אותן ביקורות התוכן כמעט ושלא משתנה. שוב פעם טוענים כי קופמן צעקני ושונא כדורגל, שוב חוזרת ההאשמה כי שלמה שרף וצביקה שרף אינם יודעים להתנסח, וכולי…

ואני אומר נמאס, נמאס מכל עיתונאים או לחלופין מבקרי טלוויזיה שיושבים בסלון ביתם וצופים באחת מתוכניות הבידור הטובות שיש על המרקע ומרשים לעצמם מבלי למצמץ אפילו לכתוב את כל דברי התוכחה אשר עולים להם בראש.

כן חברים לא התבלבלתי, היציע אמנם עוסקת בספורט אך הינה תוכנית בידור לכל דבר ועניין, מעולם חברי הפאנל שמשתתפים בה לא לקחו את עצמם ברצינות תהומית משל הגישו את מהדורת סוף השבוע של ערוץ 2. "יציע העיתונות" הינה תוכנית בידור ועל כן יש להתייחס אליה כאחת כזאת.

שלא תבינו אותי לא נכון "יציע העיתונות" אינה חפה מחסרונות, גם אותי מעצבנת לפעמים הצעקנות שלא מפסיקה לרגע, החוסר הבסיסי בעברית תקנית או ההתלהמות של קופמן.

אבל ראבאק (אם תרשו לי) לא נולדנו בשוויץ ובטוח שאף אחד מאיתנו לא נצר למלכה אליזבת (שאפילו משפחתה לא חפה בימים אלו משערוריות), אז יפי הנפש המתיפייפים שקשה להם לשמוע את קופמן מתפרץ (רחמנא לצלן) לדבריו של אוחנה או את שלמה אומר שניים במקום שתיים, שיעבירו ערוץ ויחפשו לשמוע איזו סונטה של בטהובן בשתיים עשרה בלילה. לנו תשאירו את היציע!

קופמן לא באמת שונא כדורגל, הוא פשוט התייאש ממנו, אלי אוחנה, שלמה וצביקה שרף מוסיפים כל אחד את הגוון שלו לתוכנית, וביחד התערובת הופכת למושלמת. וכמובן אי אפשר בלי מילה על התוספת החדשה והמרעננת, אייל ברקוביץ'. לא שמשהו היה חסר ביציע, אבל אם היה צריך עוד משהו זה את הפה של ברקוביץ'. עוד איזו קונטרה קטנה לרון קופמן כי נראה ששאר הפאנליסטים התעייפו ממנו בעונות האחרונות.

יציע העיתונות הינה תוכנית בעלת פורמט פשוט אפשר לומר אפילו פשוט מדי.  לקחנו חבורת אנשי ספורט ועיתונאים, זרקנו להם נושא ואודרוב …ב ל א ג ן .מה יותר יפה מלראות אדם משכיל ואינטליגנט כדוגמת ניב רסקין שולט ביד רמה  ב" גן החיות" הקורם עור וגידים מול עיניו משל היה נוח בכניסה לתיבה.

לסיכום "יציע העיתונות" היא תוכנית נהדרת, המשלבת בידור טהור יחד עם ספורט, ועושה זו בצורה נפלאה, ולכל אותם מבקרים אסיים במילותיו של המשורר הדגול ר. קופמן "דעה היא כמו רקטום לכל אחד יש".

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

תאמינו או לא מייקל ג'ורדן היה אדם שחור. נכון ששכחתם? משום מה הפרט השולי הזה בביוגרפיה של מייקל ג'ורדן , כמעט ולעולם לא מוזכר. ואולי ניתן לזקוף זאת לזכותו של מייקל, שידע יותר טוב מכולם לטשטש את העניין הגזעי ולהפוך למותק הלאומי של אמריקה.

אך לא כך פני הדברים באמת, אמריקה של היום שונה לחלוטין מאמריקה של פעם. היום כאשר נשיאה המכהן של ארה"ב הינו אדם שחור אזי להיות ספורטאי שחור נראה כדבר הטריוויאלי ביותר. פעם בשנות השבעים הצביעות האמריקאית חגגה (מיותר לציין שגם לפני כן). בזמן שברחובות ארה"ב נלחמו השחורים על זכויותיהם השוות בהנהגתם של מרטין לותר קינג ומלקולם אקס, התחוללה מלחמה בוייטנאם שאליה הפלא ופלא נשלחו בין היתר חיילים שחורים, שאינם מקבלים זכויות שוות במדינתם שלהם.

הצביעות הנ"ל נתנה את אותותיה גם בספורט, רבים מתהדרים בניצחונו של האצן השחור ג'סי אוונס, שזכה ב-4 מדליות זהב אולימפיות באולימפיאדת ברלין 1936 אל מול עיניו של הצורר אדולף היטלר, אך מישהו פעם באמת שאל כיצד מתייחסים לג'סי אוונס במולדתו שלו?

מייקל ג'ורדן כבר קיבל את הקרקע מוכנה, הוא לא היה צריך לעשות דבר על מנת להתחרות או לקבל זכויות שוות בארה"ב, המעט שהיה יכול לעשות הוא רק לזכור את העבר, להפיץ אותו, ולתמוך באנשים שלו, משמע האדם השחור. להיות אתלט שחור בשנות ה-80 וה-90 כבר לא היה ביג דיל, ולא, לא בזכות מייקל ג'ורדן, אלא בזכות אלו שעשו את העבודה לפניו, ובאופן אירוני למדי, עשו את "העבודה השחורה".

בשנת 1968 במשחקים האולימפיים של מכסיקו, טומי סמית' וג'ון קרלוס, שני אצנים אפרו אמריקאיים החליטו להזדהות עם אנשיהם, וכאשר עלו לקבל את מדליות הזהב והארד בהתאמה, הניפו יד מכוסה בכפפה שחורה המסמלת את הכוח השחור, לאות הזדהות עם אחיהם הנלחמים על זכויותיהם במולדתם, וכל זאת לרקע נגינתו של ההמנון האמריקאי. עוד באותה התקופה המתאגרף האגדי מוחמד עלי בחר לומר את המשפט שלימים יזכה למקום של כבוד במורשת השחורים בארה"ב: "אין לי שום עניין עם העם הוויטנאמי, הם מעולם לא קראו לי כושי!" כתגובה לסירובו לשרת בצבא האמריקאי במהלך מלחמת וויטנאם.

 

מיותר לציין כי אין אלו הדברים היחידים שעשה עלי למען זכויות השחורים בארה"ב, וכתגובה לדברים הללו ולסירובו הוא אף נאסר וישב בכלא, וכי גם צמד האצנים זכה ללא מעט ביקורת מצד האזרחים האמריקאים (ולאהדה רבה, ולמקום של כבוד בקרב השחורים). לעומתם מייקל ג'ורדן לעולם לא ייזכר כאדם שעשה משהו למען קהילת השחורים בארה"ב, רבים יתהו מדוע שיעשה? החיים האירו לו פנים, הוא סופרסטאר, שם מוכר בכל בית, וגם מרוויח לא רע.

אז זהו שלא, מדמות כל כך ידועה בארה"ב ובעולם כולו, הייתי מצפה לקצת יותר, לא ביקשתי שיצטרף לאגודת "הפנתרים השחורים", או שיפגין ברחובות, מהסיבה הפשוטה שבתקופתו כבר לא היה צורך, אבל בכנות, לענות תשובה כמו: "אני לא יודע על כך מספיק ולכן אין לי מה להגיד בנושא" כאשר נשאל לגבי תקרית רודני קינג ?

הסיפור הוא כזה, בשנת 1992 בשיא תהילתו של מייקל ג'ורדן קצת לפני האליפות השנייה שלו, התרחשו ברחובות לוס אנג'לס מהומות על רקע גזעי וזאת בעקבות הריגתו אל מול מצלמות של רודני קינג, צעיר שחור, בידי שוטרים לבנים, על לא עוול בכפו, ורק עקב היותו שחור. כשנשאל מייקל לגבי המקרה, בחר לענות בצורה הפוליטיקלי קורקט (ואידיוטית תסלחו לי) הנ"ל. בעוד למוחמד עלי מקרה מסוג זה היה הרמה להנחתה (תרתי משמע ) למייקל ג'ורדן זה היה מקסימום עוד שאלה קשה שהתשובה עליה יכולה לגרום לירידה חדה במכירות הנעליים שלו.

כנראה שמייקל ג'ורדן באמת שכח מיהו ומאיפה הוא הגיע, אחרת אי אפשר להבין כיצד שכח מי התווה לו ולעוד מיליוני ספורטאים שחורים בארה"ב את הדרך ואת הזכות להיות אתלט פעיל באמריקה החופשית ללא שום אפליה וגזענות מצד קהל האוהדים שלו.

אסכם חלק זה במילותיו של מייקל קראולי כתב הבוסטון גלוב: "מוחמד עלי היה מהפכן, מייקל ג'ורדן זה מותג".

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם