מחבר: ליאור בראונשטיין

זהו. הסתיים השלב הראשון ב"יורוליג", ניתן לקרוא לו גם "המשחק המקדים", עכשיו הגענו למשחק האמיתי, שלב שמינית הגמר, הידוע בשמו ה"טופ-16".

לרגל סיום השלב הראשון ולקראת השלב הבא אני רוצה לסכם את מה שבלט בשלב הראשון ולנתח את הסיכויים לקראת השלב השני.

אז מה היה לנו?

4 בתים, 24 קבוצות, 120 משחקים ו-16 עולות לשלב הבא. לא זכינו לראות כדורסל מלהיב בהרבה מקרים, הפתעות לא היו (למעט אחת, תיכף נגיע לכך), ובסיכום הכללי הקבוצות שהיו צפויות להגיע לשלב הבא, אכן הגיעו.

האכזבה

ארמני ג'ינס מילאנו היא, ללא ספק, האכזבה ב-ה' הידיעה של הסיבוב הראשון. הקבוצה האיטלקית העשירה המשיכה "לשפוך" כספים גם השנה, אך ללא הועיל. גם החיזוק ממכבי ת"א בדמות הצמד הדינמי, הנדריקס את לנגפורד, לא סייע לקבוצה להשיג את המקום ב"ארץ המובטחת". מאזן מביך של שלושה ניצחונות לעומת שבעה הפסדים הביא לכך שהקבוצה תישאר זו הפעם השלישית בחמש השנים האחרונות מחוץ ל"מועדון שש עשרה הגדולות".

ההפתעה

את המקום של מילאנו ב"טופ 16" תפסה ז'לגיריס קובנה הליטאית, שהעפילה מבית מס' 3. הקבוצה של המאמן הספרדי, חואן פלאסה, הצליחה להפתיע רבים כשכבשה את המקום הראשון בבית ג' לפני אולימפיאקוס, אפס אנדולו וקאחה לבוראל. הקבוצה מתבססת בעיקר על שחקנים ותיקים בדמותם של האחים לברינוביץ', ינקונאס, קאוקינאס, פופוביץ', לפאייט ו"איבי" ג'אבר. לסגל הקבוצה משתייך גם מיודענו, אחד ג'ף פוט, שהיה כאן בישראל, במכבי תל אביב, למשך מס' דק'.

הקבוצה של פלאסה העמידה מאזן מרשים של שמונה ניצחונות מול שני הפסדים. בין הניצחונות המרשימים, ניצחון מוחץ בשמונה נקודות הפרש ביוון על אלופת אירופה וניצחון מוחץ עוד יותר בפער הבלתי נתפס של שלושים ושלוש נקודות באיסטנבול על אפס אנדולו.

ה"באנקר"

שתיים מהקבוצות הגדולות והעשירות ביורוליג, צסק"א מוסקבה וברצלונה, הוגרלו יחדיו לבית מס' 4, בית יחסית קל, שכלל גם את בשיקטאש הטורקית, באמברג הגרמנית, ריטאס וילנה הליטאית ופרטיזן בלגרד הסרבית. על הנייר, שתי הקבוצות היו אמורות לסיים בשני המקומות הראשונים. בפועל, קרה בדיוק כך. הקבוצות לא הפסידו ולו משחק אחד מול הארבע הללו. השתיים "איבדו את הביתיות" האחת לשנייה, ובסופו של דבר, הפרש סלים מרשים יותר של ברצלונה העמיד את הקטלונים בראש הבית בסיום הסיבוב הראשון.

"מחק את המיותר"

גם העונה ניתן לראות כי שלב ראשון של עשרים וארבע קבוצות מיותר לחלוטין. אין עשרים וארבע קבוצות בכירות ביבשת. יתרה מכך, שיטת השריון הינה ארכאית לחלוטין וחסרת כל שמץ של ספורטיביות. גם שלב המוקדמות והשלב הראשון לא מצליחים להוציא את הטעם הרע מהפה.

קבוצות כמו אלבה ברלין ובאמברג הגרמניות, שאלון הצרפתית וצ'דוויטה הקרואטית לא ראויות להופיע במפעל הבכיר של הכדורסל האירופי, גם אם הגיעו כאלופות, מוציאות את החשק מצפייה במשחקי הכדורסל. אישית, לי הן מזכירות את עונת ה"0-0-0" של מכבי חיפה בליגת האלופות…

דעתי היא כי ארגון היול"ב צריך "לעשות חושבים" ולהגות רעיון יצירתי שיאפשר לאוהדים ליהנות מהתחרות כבר מהשלב הראשון, ולא לחכות כחודשיים וחצי עד לפתיחת ה"טופ-16".

ומה בשלב הבא?

בעונה שעברה החליט היול"ב על שינוי שיטת ה"טופ-16" מארבעה בתים בני ארבע קבוצות (6 משחקים לכל קבוצה) לשני בתים בני שמונה קבוצות (14 משחקים לכל קבוצה). השיטה החדשה אמורה להוסיף עניין ומתח, כמו גם לספק לצופים עוד ערך בעד כספם בדמות תוספת של ארבעה משחקים ביתיים לכל קבוצה.

בית מס' 5

הקבוצות שישחקו בבית 5 הן: ריאל מדריד, ז'לגיריס קובנה, מלאגה, צסק"א, פנאתינייקוס, אפס אנדולו, אלבה ברלין, באמברג.

על פניו בית מס' 5 מציג קבוצה ברמה אחת (לפחות) מעל השאר, הלוא היא צסק"א. על שלושת המקומות הנוספים יתחרו ריאל מדריד, ז'לגיריס, פנאתינייקוס, אפס אנדולו ומלאגה. להערכתי, ריאל מדריד, פנאתינייקוס ו"אפס" חזקות יותר ממלאגה ,שהציגה יכולת פושרת למדי בשלב הראשון. ז'לגיריס, לטעמי, היא תעלומה. מחד, הקבוצה הציגה שלב ראשון מעורר התפעלות. מנגד, עולות שתי שאלות. האחת, האם הקבוצה הליטאית לא הגיעה לשיא מוקדם מדי. השנייה, האם הרגליים המבוגרות של ותיקי ז'לגיריס יצליחו להתחרות עם שאר היריבות לצמרת הבית. אינני פוסל שום אופציה לגבי ההפתעה הליטאית. באמברג ואלבה הגרמניות צפויות לשמש כ"בשר תותחים" בבית הזה, והן ייהנו מעצם ההשתתפות בשלב זה.

אני מעריך כי ארבע הקבוצות שיעפילו לשלב רבע הגמר (שלב "ההצלבה") יהיו צסק"א, ריאל מדריד, "אפס", ופנאתינייקוס.

 

בית מס' 6

בבית מס' 6 ישחקו: מכבי ת"א, ברצלונה, חימקי מוסקבה, אולימפיאקוס, סיינה, בשיקטאש, פנר/אולקר וקאחה לבוראל.

להערכתי, בית מס' 6 מאוזן ושוויוני הרבה יותר מהבית המקביל. למעט ברצלונה, שהוכיחה בשלב הראשון את כוחה, כל שאר הקבוצות יכולות להשתלב בשלושת המקומות הנוספים המובילים לרבע הגמר, אולי עם סייג לגבי בשיקטאש הטורקית. אולימפיאקוס, אלופת אירופה, תרצה להוכיח שההישג של השנה שעברה איננו מקרי. סיינה ופנר/אולקר ינסו להראות שהחלק הראשון של העונה שהיה פושר למדי היה לא יותר ממהמורה בדרך לרבע הגמר. חימקי הרוסית, שהציגה בשלב הראשון יכולת טובה (על אף מאזן פושר של 6-4) תהווה מכשול לכל יריבה אותה תפגוש בדרך. גם קאחה לבוראל, שמציגה עונה בינונית למדי וחילופי מאמנים שלא מבשרים טובות, לא תשמש "מזרון" לאף אחת מהיריבות לבית.

ומה לגבי מכבי?

מכבי מזכירה במובן מסוים את ז'לגיריס של הבית המקביל, תעלומה. הקבוצה הציגה בשלב ראשון יכולת בינונית במקרה הטוב, ורק בזכות הגרלה קלה למדי, הצליחה להשתחל למקום הראשון בבית המוקדם.
השלב הבא יהיה קשה הרבה יותר, והעפלה ממנו לרבע הגמר יהיה הישג (למרות שאוהדי הקבוצה תמיד דורשים "מינימום פיינל-פור"). מכבי חיזקה (האומנם?) את החלק הקדמי השבוע עם דארקו פלאניניץ' הקרואטי, שהגיע לקבוצה משירוקי. על אף חוסר הניסיון ברמה הגבוהה, בצוות המקצועי בונים עליו שישמש חומה בצורה ב"צבע" בצוותא עם ליאור אליהו, מלקולם תומאס ושון ג'יימס. נותרה השאלה מה יקרה עם ניק קיינר-מדלי וגיורגי שרמאדיני (שבינתיים כבר לאולימפיאקוס) שלא מצאו את מקומם בהיררכיה.

מבין קבוצות בית מס' 6 אני צופה כי ארבע ברות המזל שיעפילו לשב הבא יהיו ברצלונה, אולימפיאקוס, חימקי  ומכבי ת"א.

מה שבטוח, מחכה לנו חורף חם!

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

העיר פראג תארח במהלך חודש נובמבר באולם ה-O2 ארינה את משחקי גבר "גביע הפדרציה" (FED-CUP) וגמר גביע הדיוויס (DAVIS CUP) בטניס. הסיבה – נבחרת צ'כיה בטניס, הן בתחרות הנשים והן בתחרות הגברים, הצליחה להעפיל לגמר. הטור הנוכחי יעסוק בנבחרת הנשים הצ'כית שתתמודד בתחילת נובמבר בגמר "גביע הפדרציה".

הנבחרת הצ'כית ב"ספורט הלבן" הראתה התקדמות משמעותית בשנים האחרונות. עד לשנת 2008 הנבחרת הצ'כית נחשבה בינונית במקרה הטוב וכשלה להגיע לשלבים המתקדמים של התחרויות. אולם, החל משנת 2009 המצב השתנה. זוהי השנה הרביעית ברציפות בה לפחות אחת מנבחרות הטניס של צ'כיה מצליחה להגיע לשלבים המתקדמים. להלן הנתונים מהשנים האחרונות:

• 2009 – 1/2 גמר

• 2010 – 1/2 גמר

• 2011 – זכייה בטורניר

• 2012 – גמר (ניצחונות 4-1 כפול על גרמניה ואיטליה)

  
  

המדינה הצעירה, שהתפצלה מצ'כוסלובקיה בשנת 1993, מונה כ-10.5 מליון תושבים. היא אמנם לא מנפקת שמות נוצצים בטניס העולמי, אך באמצעות התקדמות מתמשכת היא מצליחה בשנים האחרונות להפוך לשם דבר בטניס העולמי. את הטניס הנשי מובילות היום שתיים: פטרה קביטובה, המדורגת שישית בעולם ולוסי ספארובה, המדורגת במקום ה-17 בעולם. המאפיין הייחודי של טניס הנשים הצ'כי – טניסאיות בעלות יד שמאל דומיננטית.

סיפורה של קביטובה בת ה-22, "המחבט מס' 1" של הטניס הנשי, הוא לא פחות מאשר "סיפור סינדרלה". הצ'כית הצעירה שהחלה את הקריירה המקצוענית רק בשנת 2006 הצליחה לפרוץ לתודעה במהרה. בסיום השנה המקצוענית הראשונה דורגה הרחק מאחור (המקום ה-773 בסבב). לאחר מכן היא הציגה התקדמות מטאורית. את שנת 2007 סיימה קביטובה במקום ה-157 בעולם, קפיצה של לא פחות מ-616 מקומות (!!) בדירוג. ב-2008 נכנסה קביטובה לרשימת המאה הראשונות בעולם ומאז היא מראה כי היא כאן כדי להישאר. על אף נסיגה מסוימת בדרוג בשנת 2009,  היא המשיכה להראות התקדמות מרשימה. את שנת 2010 היא סיימה במקום ה-34 בעולם. את ההפתעה הגדולה מכולן היא סיפקה כאשר זכתה בטורניר ווימבלדון היוקרתי בקיץ 2011. פטרה היתה לטניסאית הראשונה שנולדה במהלך שנות ה-90 שזכתה בתואר "גראנד סלאם". את השנה היא סיימה במקום השני בעולם (דירוג השיא שלה).

גם ב-2012 המשיכה קביטובה להראות טניס איכותי, על אף שלא זכתה בטורניר "גראנד סלאם". הישגיה המשמעותיים בתחרויות הללו היו משחקי חצי הגמר בתחרויות באוסטרליה ("אוסטרליאן אופן") ובצרפת ("רולאן גארוס"). גם את 2012 צפויה לסיים קביטובה בין עשר הטניסאיות הטובות בעולם. הישגיה על המגרש לא עברו ללא התייחסות, והיא זכתה בפרסים גם מחוץ למגרש הטניס. בשנת 2010 זכתה קביטובה בתואר "פריצת השנה" של סבב הנשים. בשנת 2011 זכתה קביטובה, בין השאר, בפרס "שחקנית השנה" ו"השחקנית המשתפרת של השנה". הישגיה זכו להתייחסות גם ב"מגרש הביתי" כאשר זכתה בתואר "ספורטאית השנה" בצ'כיה. קביטובה היתה לטניסאית הראשונה בהיסטוריה של הספורט הצ'כי שזוכה בתואר המכובד.

קביטובה אינה היחידה. הנבחרת הצ'כית כוללת שש טניסאיות, כולן במאייה הראשונה בדירוג היחידות. שם בולט נוסף אצל נבחרת הפדרציה הוא של לוסי ספארובה בת ה-24. "המחבט מס' 2" של הטניס הנשי מדורגת במקום ה-17 בדירוג העולמי, לה זה דירוג השיא בקריירה. ספארובה החלה את הקריירה המקצוענית בשנת 2002 ובתוך שנתיים הצליחה להעפיל אל תוך 50 הטניסאיות הטובות בעולם. השנים המוצלחות ביותר שלה (מבחינת הדירוג העולמי) היו 2007 ו-2011 אותן סיימה במקומות ה-24 ו-25, בהתאמה. גם את השנה הזו אמורה הטניסאית הצעירה לסיים בין 25 הטניסאיות הטובות בעולם, ואף ייתכן בין ה-20 הטובות בעולם.

מלבד יכולותיה על מגרשי הטניס, ספארובה מרשימה מאוד בזכות העובדה שהיא שולטת בשלוש שפות – צ'כית, גרמנית ואנגלית. שמה התפרסם גם במדורי הרכילות בשנים האחרונות כאשר ניהלה מערכת יחסים עם הטניסאי תומאס ברדיך הצ'כי (גם הוא חבר נבחרת צ'כיה בטניס – "דיוויס") עד אשר נפרדו במהלך 2011.

אל קביטובה וספארובה מצטרפות בנבחרת הפדרציה לוסי הראדצ'קה (בת 27, 46 בעולם), אנדראה חלבצ'קובה (בת 26, מקום 63 בעולם), ברבורה זחלבובה-סטריקובה (בת 26, מקום 90 בעולם) ו"המבוגרת האחראית", איווטה בנשובה בת ה-29 המדורגת במקום ה-80 בעולם.

גם משחק הזוגות הטניסאיות הצ'כיות אינן קוטלות קנים. למעט קביטובה, שאינה מרבה לשחק בסבב הנשים ומדורגת במקום לא ריאלי, ארבע מחברותיה לנבחרת מדורגות בין ה-50 הטובות בעולם בטניס הזוגות וטניס. יתרה מכך, חלבצ'קובה, הראדצ'קה וזחלבובה-סטריקובה מדורגות בין ה-20 הראשונות בעולם.

אם כך, ניתן לראות כי לטניס הנשי בצ'כיה יש עתיד מבטיח לפניו, הן בטניס היחידני והן בטניס הזוגות. במידה והטניסאיות המוכשרות הללו יידעו לשמור על תהליך ההתקדמות הקבוע, אני לא רואה סיבה מדוע הנבחרת הצ'כית לא תהפוך לאחת מהטובות בעולם הטניס הנשי הקבוצתי.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

האחת נחשפה בנובמבר 2001, השנייה במאי 2011. כמעט 10 שנים חלפו בין לבין ונראה ששום דבר לא השתנה. שתי הפרשות עסקו בהימורים שהובילו להטיית משחקים, אולם בשתיהן היה משהו מעבר. גורמים עבריינים מתערבים בכדורגל הישראלי ועושים בו כבשלהם, אם זה בצורת תשלום שוחד לשופטים, לשחקנים או הבטחות למיניהן לבעלי קבוצות.

לפני מס' חודשים, במהלך תהליך הבמב"י בהפועל תל אביב, עלתה השאלה מהם הקריטריונים בהם נדרש אדם לעמוד על-מנת להפוך לבעלי קבוצת כדורגל. היו שאמרו כי טביב הורשע בעבר בעבירה, ולכן אסור לאשר לו להיות בעלים של קבוצה. אותן טענות הועלו כלפי בעלי הפועל אשקלון, פרוספר אזגי, שרק השבוע (ב') הושעה לחצי שנה ממגרשי הכדורגל.

מזה זמן רב טוענים אנשי מקצוע שונים שיש לבצע "חריש עמוק" בהתנהלות הכדורגל בישראל.
אני מסכים. הכדורגל הישראלי נמצא במצב רע. תתעלמו מהרמה הנמוכה, מהמגרשים הריקים, התנאים המבישים ואפילו הכישלונות במסגרות הבינלאומיות. הנושא אליו אני מעוניין להתייחס הוא מוסרי – חוסר יושרה, רמאות, תככנות, חוסר קולגיאליות והכי גרוע מעורבות בפלילים.

נתחיל במי שמכנה עצמו "ראש הממשלה של הכדורגל הישראלי", יושב ראש ההתאחדות לכדורגל, מר אבי לוזון. יו"ר ההתאחדות צוטט לא פעם תוך שהוא מתבטא בצורה מביכה – דברים שחלקם היו מגוחכים וחלקם פשוט סרי טעם. בנוסף, יש את הקשר למכבי פתח תקווה. זה היה אמור להיות שיא השיאים – יו"ר ההתאחדות לכדורגל מועמד לדין על התנהגות בלתי הולמת. אבל כל זה לא משנה. יו"ר ההתאחדות זוכה, הוא ממשיך להגיע למגרשים ומתנהג כאחרון האוהדים.

נעבור לבעלי הקבוצות. אני רוצה להתמקד במאיר יצחקי, הבעלים של עירוני ניר רמה"ש. ליתר דיוק, בהתנהלות שלו מול מאמן הקבוצה לשעבר, מומי זפרן. כזכור, במהלך אחד ממשחקי הקבוצה, חש ברע מאמן הקבוצה דאז ופונה לביה"ח מחשש שלקה בליבו. כעבור תקופת החלמה משמעותית החלו לצוץ בתקשורת התבטאויות כאלה ואחרות של בעלי הקבוצה כנגד המאמן. אם מאיר יצחקי מגדיר את עצמו כאדם אנושי הוא היה עומד לצד המאמן, מחכה שיחלים ומוודא שהקבוצה ממשיכה בדרכה החיובית בעונתה הראשונה בליגת העל. אולם, יצחקי בחר לצאת בפומבי כנגד המאמן בהשתלחויות חסרות רסן כשהשיא היה פיטוריו של המאמן שהוביל את הקבוצה להצלחה עד לאותו זמן.
לפני מס' שבועות פורסמה כתבה באחד ממדורי הספורט האינטרנטיים בדבר מעמדו (או ליתר דיוק, חוסר במעמד) של מאמן הכדורגל הישראלי. התייחסות כמו זו של בעלי רמה"ש רק מוכיחה עד כמה המאמנים הינם כלי בידיו של הבעלים ומציגים עוד דוגמה אחת לחוסר התרבות בהתנהלות עולם הספורט בכלל בישראל ועולם הכדורגל בפרט.

נמשיך למאמני הקבוצות. לא פעם התבטאו מאמנים שקיים חוסר קולגיאליות משווע בתחום. את הדוגמה האחרונה ראינו בתחילת העונה בהפועל תל אביב. כזכור, אלי גוטמן עזב את הקבוצה וכולם דיברו בתקשורת (וגם קולות בקבוצה) על כך שהמועמד הטבעי לרשת את גוטמן הוא עוזרו, יוסי אבוקסיס. אבוקסיס שגם כן ראה את עצמו כמועמד הלגיטימי לקבל את המושכות היה בטוח שבסיום המו"מ מול הנהלת הקבוצה תצא הודעה לפיה הוא קיבל את תפקיד המאמן. אולם, סחבת במו"מ והתנהלות שערורייתית של הנהלת הפועל תל אביב ודרור קשטן הביאו לכך שהאחרון מונה למאמן הקבוצה. דרור קשטן, שועל קרבות ותיק, שבקדנציה הראשונה שלו בקבוצה הוליך את המועדון להצלחה מסחררת במסגרת הבינ"ל, התנהג באופן מחפיר כלפי מי שהיה לאחד מהקרובים ביותר אליו בעולם הכדורגל ומי שחלק עימו את ההצלחה של הקבוצה ההיא באירופה.

איך אפשר גם בלי התייחסות לשחקנים. בימים האחרונים עלתה לכותרות התבטאות מעליבה למדיי (לכאורה) של אלירן עטר, שחקן מכבי תל אביב, כלפי מאמן הפועל פתח תקווה, גילי לנדאו. התנהגות כזו מצדיקה את כל מה שאומרים בארץ על חוסר התרבות , ה"שכונתיות" וכל מה שרע בכדורגל הישראלי. זוהי עוד דוגמה עד כמה המדינה שלנו התדרדרה ביחס שבין אדם לחברו. אם שחקן יכול להרשות לעצמו לגשת למאמן הקבוצה היריבה ולנבל את פיו כלפיו (לכאורה), אז מה הטעם לעלות לשחק כדורגל? לאמן כדורגל? ואיזו דוגמה שחקן זה נותן לאוהדים הצעירים שבאים לראות אותו במגרשי הכדורגל להם הוא משמש מודל לחיקוי?

ונסיים עם האוהדים. רק השבוע נתקלנו בשני מקרים בוטים של התנהגות אוהדים כלפי מאמני הקבוצות. אני כמובן מתייחס לזריקת המוט של אוהדי מכבי חיפה לעבר מאמן הקבוצה, אלישע לוי, כמו גם זריקת החפצים של אוהדי מכבי נתניה כלפי ראובן עטר, מאמן היהלומים. מדובר בהתנהגות ברברית של חוליגנים שהקשר בינם לבין אהדת הקבוצה הינו קלוש עד בלתי קיים. התנהגות כזו צריכה להיעלם מהמגרשים. אין לה מקום בשום מדינה מתוקנת בעולם.
זוהי דוגמה אחרונה לצורה בה נראית מדינת ישראל ואיך היא משתקפת דרך עולם הכדורגל.

רוצים לקבל עדכונים על טורים חדשים? סרטונים מצחיקים ועוד ועוד? בואו והצטרפו לעמוד של ישראספורט בפייסבוק