מחבר: יהלי רואה

יהלי רואה מנתח את השנתיים החלשות של איתי שכטר באירופה, וסבור כי הצטרפות פוטנציאלית שלו למכבי חיפה תעשה לו רק טוב, ותשרת את הירוקים. שם המשחק: ביטחון, כי הכל מעבר לכך כבר קיים.

מה לא נאמר על הכישרון הבלתי נגמר של איתי שכטר ברגליים. מימיו בנצרת עילית, דרך הפריצה בנתניה ועד ההצלחה המסחררת בהפועל תל אביב, אנשי הכדורגל בארץ היו תמימי דעים, תמיד, באשר לפוטנציאל שטמון בשחקן הזה. שכטר, שזכה עם האדומים מוולפסון בדאבל נפלא, החליט לנסות את מזלו בקלחת האירופית, בבמות המרכזיות ביותר שיש לכדורגל העולמי להציע – הליגה האנגלית והליגה הגרמנית.

לאחר שנתיים ניתו לומר בבירור – אולי שלא באשמתו, את מקומו באירופה הוא איננו מצא, למרות הבלחות של יכולת חיובית – בעיקר בעונה הראשונה שלו בקייזרסלאוטרן. חשוב לציין שמרכיבים רבים נלווים לדעיכה של החלוץ בסרגל הזמן – מחד החלטות מאוד מפוקפקות של מאמן קייזרסלאוטרן, חולשת הקישור של הקבוצה בהשוואה לאריות הבונדסליגה וצלילתה עם השבועות. מאידך, הסגל הפנטסטי שיש בסווונסי וחלוציה המשופעים. בסה"כ, כבש איתי שכטר חמישה שערים בתקופתו הכפולה בגרמניה ואנגליה – שלושה שערים בבונדסליגה, שער אחד בגביע הגרמני ושער נוסף, לפני מספר שבועות, בפריימרליג, ב-2:3 של סוונסי על וויגאן – שער שאולי ממתיק במעט את הגלולה המרה מהעונה האישית הדי מאכזבת של שכטר באי הבריטי. אגב, במאמר מוסגר, השער של שכטר התברר כהרה גורל מבחינת ה"לאתיקס", שנשרו עם שריקת הסיום של העונה לצ'מפיונשיפ.

כעת נשאלת השאלה לאן פניו של איתי שכטר מועדות – האם עליו לנסות בכל מחיר להמשיך באירופה או לחזור הביתה לקבוצת צמרת בליגה הישראלית? השאלה קשה, המענה עליה מורכב. לטעמי, לאיתי שכטר אסור לבצע את טעות שלומי ארבייטמן, שנעלם כמעט לחלוטין ממפת הזימונים לנבחרת וכבר שנים עומד במקום. אסור לשחקן כמו שכטר, שזקוק לזריקת ביטחון כמו אוויר לנשימה, לחמם את הספסל, תהא הקבוצה והמועדון בו ישתייך מכובדת ומכובד ככל שיהיו. שכטר הוא מסוג השחקנים שצריכים להיות ג'וקרים בטוחים בקבוצה שלהם. כששכטר יקבל אשראי לעשות כרצונו על כר הדשא – הקבוצה תהנה ממנו, ועל כך יעיד מאמן הנבחרת, אלי גוטמן.

התכונות של שכטר מגוונות מאוד בכל קנה מידה. לא סתם ראינו אותו מלהטט סביב שחקנים בליגה האירופית ועובר אותם כאילו הם אוויר, לא סתם ראינו אותו מבשל שני בישולים ענקיים בניצחון האחרון של נבחרת ישראל בבלפסט. העובדה שהחלוץ עמד במקום מבחינת כיבושים (למרות שיש בו מרכיבים רבים של שחקן עושה משחק, יעיד על כך פאבלו הרננדס שקיבל ממנו בישול גאוני מול צ'לסי בתחילת העונה), היא מחדל רציני, הן מבחינת החלוץ שמצוי היה במשבר, והן מבחינת מאמניו. "הוא היה השחקן הטוב ביותר בקייזרסלאוטרן ומשהו ממש לא מסתדר לי עם ההחלטות של המאמן שלו, הזוי לחלוטין", אומר ברייש גליי כוכב הנבחרת לשעבר, אייל ברקוביץ'. ולמרות התפוקה הכמעט ולא קיימת, אלי גוטמן יודע דבר או שניים על איתי שכטר – טכניקה ברגליים יש לו, מהירות עם הפנים אל היריב יש, סיבוב מהיר עם הגב למגן יש, התמצאות טובה יש, בעיטה חזקה יש, משחק ראש יש, פיזיות ונוכחות יש. התכונות של שכטר ככדורגלן, ללא ספק, בטח ובטח במונחים הישראלים, הן פשוט פנטסטיות.

שימו לב לדברים שאמר איתי שכטר בראיון לגלי צה"ל: "אני לא יודע מה יהיה בדיוק. אני לא יודע מה בונה ג'ורדי, ומה בונה אריק, ומה קורה עם הפועל תל אביב – זה דברים שלאט לאט נבנים. כסף יהווה פקטור במעבר שלי כי אם אני אחזור לארץ זה חוזה לחמש שנים. אני רוצה לשחק כדורגל בסופו של דבר, אני רוצה לשחק ולהנות מהקריירה שלי, כי בשנה האחרונה בכלל לא נהניתי". צודק איתי.

מבחינה פרקטית, קייזרסלאוטרן שעתידה יתבהר ביום שני הקרוב, זוכרת את המו"מ הקשוח מול האדומים לפני שנתיים ולא יתפשרו בעלויות שחרורו – דבר ששם בצד את אופציית חזרתו להפועל ת"א. מבחינת שכטר צריך לזכור כי האדומים מוולפסון לא מסתמנים כמועמדים וודאיים לזכייה בתארים ועם כל הכבוד – הוא איננו סמל במועדון, ולמרות השנתיים היפות שהיו לו בצד האדום של העיר התוססת  – יעשה נכון השחקן אם יוותר על שהייה שנייה בסיר הלחץ הלא ברור, הן פיננסית והן מקצועית, של האדומים. מבחינת אופציית המעבר למכבי ת"א, חייבים לשים לב – הצפיפות בחוד של הצהובים-כחולים היא לא עובדה מעודדת מבחינת שכטר, שאחרי עונה מורטת עצבים יצטרך להתמודד על מקום בהרכב מול שחקנים כמו אלירן עטר, ברק יצחקי, מונס דאבור, ראדה פריצה וגאל מרגוליס.

מבחינת מכבי חיפה, גורמים במועדון הירוק מבהירים כי ההצעה שתושם על השולחן מול שכטר היא גבוהה מאוד בסטנדרטים של יעקב שחר. אין ספק שהצטרפות למועדון מסודר כמו זה מהכרמל, תסדר את שכטר מכל הכיוונים. מקצועית, מקומו של שכטר כדמות מובילה עתיד להיות מובטח, שכן חיפה זקוקה בדחיפות לחלוץ מרכזי אחרי שיחרורם של עמאשה וימפולסקי. כשחושבים על זה, שילוב קטלני כמו זה של שכטר-עזרא-ורד מבחינת הצד הישראלי, אמור להוות מניה בטוחה. בד בבד, אריק בנאדו התגלה בעונה האחרונה כדמות שיודעת לנווט ספינות אבודות, כאיש מקצוע מרגיע, שקול, חכם, ויחד עם זאת צעיר, רעב ושאפתן – כל אלה הם בדיוק מה שאיתי שכטר צריך בנקודה זו של הקריירה שלו. אז אולי מכבי חיפה היא לא אירופה במובן הקלאסי של המילה, אבל היא הכי קרובה לאירופה במפת הכדורגל שלנו, ויכולה לקטוף הישגים של ממש, הן בזירה המקומית והן בליגה האירופית. אז איתי, תתחיל לחשוב ירוק, אל תתמהמה יותר מדי, ולך על ההצעה של שחר את אריק. בכל מקרה, שיהיה בהצלחה – אנחנו צריכים אותך בשיא לקראת החודשים הקרובים בקמפיין הנבחרת.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

אחרי ההדחה הכואבת מאירופה, יהלי רואה שם את הזרקור על נושא ממנו אי אפשר לברוח – התרומה הדלה של הישראלים במכבי תל אביב.

מלבד יוגב אוחיון, אין ישראלים שמסוגלים לתת את הטון בהיכל נוקיה וזה הזמן לשלוף מהכובע אסים כמו עמרי כספי, יותם הלפרין, ואולי אף מועמדים מפתיעים כמו גל מקל, אלישי כדיר, בר טימור, דגן יבזורי, ניצן חנוכי, רביב לימונד ויובל נעימי. זה מה שיש בשוק, ועם זה צריך לעבוד, כי בלי ישראלים דומיננטים – הקהל לא משולהב והקבוצה לא הופכת לכוח מחובר ומלוכד.

כשמכבי תל אביב פרחה באירופה והניפה גביעים, היא עשתה את זה תמיד עם ישראלים איכותיים שנתנו מימד של לב ונשמה יחד עם הכתבת הטון בקבוצה – ממיקי ברקוביץ', טל ברודי, מוטי ארואסטי שנות ה-70' וה-80') , דורון ג'מצ'י (שנות ה-80' וה-90') ועד נדב הנפלד (שנות ה-90'), גור שלף (שנות ה-90' וה-2000) והאחרון שבהם טל בורשטיין (שנות ה-2000). הרשו לי לשאול באופן ישיר, מי יש היום בקבוצה? ליאור אליהו לא מצליח להתעלות ולהשתכלל, יוגב אוחיון דורך לאחרונה במקום והתעסק בקיץ בכל הדברים מלבד כדורסל, גיא פניני ומורן רוט לא ברמה מספיק גבוהה… זהו, פה זה נגמר. אז מה מצפים שיקרה?

לטעמי, בעונה הבאה צריכים להשאיר מהרשימה הנ"ל אך ורק את יוגב אוחיון – רכז פנטסטי שהתחבר מצוין לקהל, בגיל מתאים. אליהו מיצה את עצמו, פניני ורוט לא מתאימים לרמות האלה ולמרות שהם שחקנים נפלאים, צריך להפנים – שניהם בגיל שכבר קשה לבנות עליהם, ואין מה לעשות, חייבים לבצע רענון. איזה שחקנים אפשר וצריך להביא? האמת המצערת היא שאין הרבה ישראלים טובים בשוק. בעצם, מספרם דל מאוד ודיוויד בלאט צריך לבחור בפינצטה את הרכש הכחול-לבן שלו.

עמרי כספי: מתהילת ה-NBA  לבית החם בתל אביב?

מבחינת מכבי תל אביב, חזרה של עמרי כספי להיכל נוקיה היא יותר ממתבקשת. הסמול/פאוור פורוורד שעשה היסטוריה בליגה הטובה בעולם, כישראלי הראשון בה, מגמגם מבחינת היכולת בשנה האחרונה וזוהי ההזדמנות של הצהובים להעמיד בפתחו של כספי הצעה מפתה. כמובן שכל הזדמנות ששחקן יכול לקבל בקלחת האמריקאית היא קדושה ויוקרתית, אך מבחינת כספי, נשאלת השאלה האם לא כדאי לו להיכתב באותיות זהב דווקא בקבוצת נעוריו, שרוצה להחזיר עטרה ליושנה ביורוליג, ואחרי ארבע עונות מכובדות ב-NBA, לבצע קאמבק שיחמם את לב הקהל הישראלי.

יותם הלפרין: האיש שכבר ראה הכל

דיוויד בלאט רודף אחרי החתמת הלפרין כבר שלוש שנים. רק בעיות פרוצדורליות בנושא המיסוי מנעו חזרה מאוד מתבקשת של יותם להיכל. בלאט לא סתם נאבק על הרכז/קלעי. הוא יודע שיותם הוא מניה בטוחה, מבחינת יכולת, מבחינת ניסיון מקצועי וחיבור חברתי. לא בכדי אריק שיבק בחר בו כקפטן הנבחרת הלאומית. יותם כבר חווה הצלחות באירופה, הן במכבי, והן בשאר היבשת כליגיונר. גם יותם יודע שבאיירן מינכן היא אמנם קבוצה חביבה, אך מקומו בצהוב-כחול של מכבי. האם הפעם הקאמבק יושלם?

גל מקל: כמות כישרון שחייבת להתפוצץ

רכז נבחרת ישראל הנפלא, ילד הפלא של הפועל ומכבי תל אביב בתקופת הנוער, כוכב נבחרת ישראל בכל הגילאים, הגיע לשעת האמת בקריירה שלו. הוא כבר בן 25, ויודע שעכשיו עליו לבחור לאן פניו מועדות. במכבי תל אביב היה לו כבר שני ניסיונות לא מוצלחים במיוחד לפני חמש וארבע שנים, מפאת גילו וחוסר ניסיונו, ומפאת יציבות הקאדר בתקופת פיני גרשון, שלא נתן לו קרדיט כפי שציפה השחקן. אולי דווקא עכשיו, אחרי שבילה בליגה האיטלקית האיכותית, בבנטון טרוויזו, והפך לשחקן מפתח אצל בראד גרינברג במכבי חיפה עם ממוצעים נהדרים, זה הזמן שלו לחזור מלוטש יותר, חכם יותר, משוכלל יותר ולהוביל את הצהובים הן בליגה והן באירופה. אנחנו תמיד בעד סגירות מעגל.

אלישי כדיר: ודלת הננעלת לא במהרה תפתח?

מה לא נאמר על אלישי כדיר אחרי הזכייה המדהימה של גלבוע/גליל באליפות? שחקן העונה בליגת העל מודל 2010 הוכיח שפאוור פורוורד כמוהו צומח בישראל אחת לאולי דור, ועם כמות הכישרון שלו, חבל, פשוט חבל שלא ייקח סיכון, ויחזור לצהוב כדי להוכיח את כוחו כישראלי מוביל. אולי דווקא כשהציפיות כבר לא בשמיים ואף חרב לא מונחת על צווארו, יעשה כדיר סטייל יוגב אוחיון ויצליח להיכנס לנעליים שבהחלט מתאימות למידותיו.

אפשרויות נוספות הדורשות מחשבה: בר טימור, הגארד באדום שמתגלה ככישרון מדהים, דגן יבזורי המצוין מגלבוע/גליל, ניצן חנוכי שמנהיג את ראשל"צ, רביב לימונד שכבש כל חלקה בליגת העל וצבר ניסיון גם ביורוליג ויובל נעימי קר הרוח שעושה עבודה יפה בליגה הרוסית.

בשורה התחתונה, מתוך הרשימה הנ"ל מכבי תל אביב צריכה (בהנחה שיוגב אוחיון יישאר הצלע הראשונה בחמישייה), עוד שניים-שלושה שחקנים דומיננטיים שישתלבו בקאדר הצהוב. שניים-שלושה שחקנים שיחזירו את הצביון הישראלי להיכל נוקיה, ידעו לקחת אחריות, ידעו לסחוף, להעז, לעלות מדרגה מבחינה מקצועית וחשוב מכל, להידבק במכביזם. כשלב ראשון, ניתורים חוזרים ונשנים על הפרקט יעשו את העבודה. הזמן הוכיח, שכשיש את המרכיב הזה השאר כבר מגיע עם הזמן, כאשר ישנם נתונים עימם אפשר לעבוד. בד בבד, במכבי תל אביב חייבים להמשיך ולדחוף קדימה את כישרונות הנוער שלהם דוגמת איתי שגב, עידן זלמנסון, גל גלינסקי, עידן פז ועידו חלפיה. שיהיה בהצלחה.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

את ברק בכר יצא לי להכיר לראשונה לפני יותר מעשר שנים, עת הצטרף לאהבתי בכחול, הפועל פתח תקווה, כמגן ימני. הוא עשה זאת אחרי קדנציה בהכח ר"ג לפני עידן האיחוד, והתקבל ע"י ניר לוין ופרדי דוד בזרועות פתוחות, היישר לקלחת ההרכב.

זוהי הייתה אחת העונות המורכבות שידענו עד אותן שנים, ובכר הצעיר התגלה כאחד מנקודות האור בקאדר המקרטע של הכחולים. ממבט ראשון הותיר עלי בכר רושם פנטסטי – לוחם בכל רמ"ח איבריו, עיקש באגף ובעל אוריינטציות נוספות מלבד הפן ההגנתי. ברור שרוברטו קרלוס הוא לא, ולראייה זימון לנבחרת הוא אף פעם לא קיבל, אבל במונחים של הליגה הישראלית ובפרספקטיבה עכשווית, לטעמי הוא אחד מהפספוסים הלא מדוברים שהכדורגל הישראלי ידע מתחילת המילניום, לפחות מזווית שחקני הקו האחורי.

בכר הוא הכדורגלן הישראלי הלא טיפוסי, משקיען ופועל שחור בשטחים הכביכול מתים על השדה. הוא האיש של המאמן על המגרש, אחד שלא מפספס כמעט אף הופעה, כזה שיודע לכוון, לדחוף, לצעוק כשצריך, להרגיע כשמתבקש. זכור במיוחד הבישול הענק שלו לטומיסלב ארצג עונה לאחר מכן, ב-0:4 הענק על מכבי נתניה באורווה עליה השלום.

בגלל התכונות שהזכרתי, לא התפלאתי בכלל מהחלטתו להמשיך בעולם הכדורגל גם אחרי פרישתו – כעוזר מאמן לרן בן שמעון. אין לי צל של ספק, שתכונותיו אלה, היוו סיוע משמעותי, באופן שלא משתמע לשתי פנים, בהשגת האליפות של קרית שמונה. בעת שחתול שחור עבר בין בן שמעון לשירצקי, הנוכחות של בכר בחדר ההלבשה, כאח גדול של השחקנים (טוב, לא אם תשאלו את סאלח חסארמה) וכדמות מייצבת ומרגיעה, הייתה אקוטית למימוש ההישג ההיסטורי. מלבד זאת, השילוב שלו עם בן שמעון היה כמעט מושלם מכל נקודת הסתכלות ועל כך יעיד האחרון גם היום.

בכר המשיך לעבוד בצוות המקצועי של הצפוניים גם אחרי עזיבתו הלא נעימה של בן שמעון, ושימש כעוזרו של לנדאו החל מהקיץ האחרון ועד לפיצוץ שהוביל לעזיבתו. לא יהיה קשה לשער כיום שלא לכולם קל להסתדר עם איזי שירצקי, לו זכויות רבות יותר מכל אחד אחר במועדון הסימפטי מאצבע הגליל, אך יחד עם זאת לא מעט ניואנסים בעייתיים שמאמן חייב להכיל עם הצטרפותו לקרית שמונה.

בכר הצליח להיכנס לנעלי הסנפיר האלה כנגד כל הסיכויים, כאשר יותר מסיבה אחת מונחת על הכף להתרחשותו של כישלון מהיר: הראשונה היא גילו הצעיר, 33 בסך הכל, וחוסר ניסיונו כמאמן ראשי (בגלל שאינו מחזיק בתעודת פרו, מונה לאחר מכן עפר מזרחי כ"מאמן" שמשמש בפועל כעוזר של בכר), בטח ובטח בבוגרים. השנייה היא הטיימינג בו קיבל בכר את הקבוצה, בתחילת אוקטובר, עם הליגה האירופית על הראש (כשגם שם, הצליחה קרית שמונה לערוך מספר הופעות מכובדות מול ליון וספרטה פארג) ושחקנים שתוהים לאן נושבת הרוח במועדון, שנודע כאחד המסודרים בישראל והפך למוקצה מחמת מיאוס, לפחות מכיוון פרשני הספורט המקומיים. שלישית ובולטת מכולן לטעמי, היא העובדה שרבים שכחו – קרית שמונה אלופת המדינה, וככזאת, המדרון התלול והחלקלק למטה מוגש לראווה – לא הרבה אנשי מקצוע ששים להוביל קבוצות אחרי השגת אורגזמה ספורטיבית כמו אליפות סנסציונית. אלא שבכר לא נבהל ולא נרתע. במסיבת העיתונאים לפני המשחק הביתי מול ליון, הוא ניצב מול המצלמות ושידר ביטחון ורוגע, כאילו אומר בפירוש: "חבר'ה, שום דבר לא קרה, אני כאן". ובכן, זה הצליח לו. בכר הלך על כל הקופה, קיבל את אמונו של שירצקי ולא התבלבל – הוא לקח את ההזדמנות בשתי ידיים, ראו ערך אריק בנאדו, והתגלה, למרות שמוקדם להכתיר מלכים בכיכר העיר, כאיש מקצוע בכל רמ"ח איבריו בדיוק כפי שהיה כשחקן.

רגע לפני הפלייאוף העליון, גם שירצקי יודע שהוא פגע בינגו וגם בכר יודע שמקומו בקרית שמונה מובטח בעונה הבאה. המרוויחה הגדולה היא עירוני קרית שמונה, שאולי לא תזכה שוב באליפות, אבל בהחלט יכולה לראות את עצמה כאחת מקבוצות הצמרת בליגה הישראלית, וכזאת שמכוונת לעוד הרפתקה אירופית. רק ימים יגידו האם הרומן של בכר עם קרית שמונה ימשיך לשחרר ניחוחות מתוקים גם בפרספקטיבה ממושכת ולקטוף מחמאות גם מחסידי הסקפטיות והציניות. בינתיים, מי אנחנו שלא נרים את הכפפה ונפרגן?

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

סמכותיות, מקצוענות, טקטיקנות, הכל טוב ויפה, אבל בכדורגל מה שיותר חשוב ומשפיע זה יחסי האנוש.

החיבוק החם והחברי שקיבלו השחקנים מאריק בנאדו, הקים מחדש את מכבי חיפה על הרגליים. ככה הדברים עובדים גם מעבר לים – פפ הצעיר הפגין חברות, הוריד לחץ, ליכד את השורות והפך את ברצלונה למפלצת אימתנית, די מטאו בצ'לסי החזיר לשחקנים את החשק והם גמלו לו בגביע האלופות, קלינסמן השיב לגרמנים את החיוך ואלו הפכו למכונה משומנת במונדיאל. המסקנה: ידע זה מרכיב חשוב, אבל ברגע שמאבדים את ההנאה, הכול נשכח.

כדורגל זה לא מדע בידיוני. בסוף, אחרי כל הניתוחים הבומבסטיים והסיבוכים המילוליים מסביב, אנחנו מדברים על משחק שמטרתו אחת – הנאה. ואם מישהו שוכח את זה בדרך, התוצאות לא יאחרו להגיע. כי אין הצלחות בלי הנאה מהמשחק – ראו ערך הטוטאל פוטבול של הולנד בשנות ה-70', הישגיה של מילאן המדהימה בשנות ה-90', ביצועיה של ברצלונה הענקית בשנים האחרונות, ולהבדיל אלפי הבדלות, חיבורה של מכבי חיפה בתקופת שרף, שליטתה הבלעדית של הפועל פ"ת בתחילת ה-60' ועלייתה לגדולות של מכבי נתניה בשנות ה-70' – כל סיפורי ההצלחה הגדולים, שאינן הבלחות נקודתיות, מקורן בתשוקה עזה, והנאה צרופה מהמשחק, תלכיד חברתי מרשים וחיבור בין אנשים, לפני היותם שחקנים.

אינני מזלזל לשנייה במורכבות של משחק הכדורגל, בטח ובטח בעידן המודרני, אינני מזלזל במערכים, אינני מזלזל בתכנון, אינני מזלזל ברוטציות, אינני מזלזל באף מרכיב של המשחק. אבל אם מישהו חושב שכל אלו יחליפו את התשוקה למשחק ואת היצר שמסביב לו, הרי שהוא טועה בגדול. תסתכלו מה קורה עכשיו במכבי חיפה. הראש של כל השחקנים היה מתחת לאדמה. אף אחד לא מערער על העובדה שראובן עטר הוא איש כדורגל בחסד עליון ומאמן מצוין, אבל עובדתית, הוא איבד את חדר ההלבשה, ויצר הסוליסטיות שלו באימונים הורידו לרבים משחקני הקבוצה את החשק. כל זה מתווסף לדחיקתו של הקפטן קטן, והאווירה הקודרת שנוצרה אחרי הכניעה לנמושות הליגה. בסיטואציה שנרקמה, עטר לא יכל להוציא את העגלה מהבוץ ושחר נאלץ לגזור את גורלו אחרי לבטים קשים באמת ובתמים. חשוב להבהיר: אין דבר שרצה עטר יותר מאשר להצליח בקבוצת נעוריו, זה פשוט לא הלך – דבר שקרה לגדולים ממנו לפניו ויקרה לגדולים ממנו, יש להניח, אחריו.

ולפתע בא אריק בנאדו, עד לפני שנה שחקן מן המניין בחיפה, ועשה מה שכל שחקן בחיפה שיווע לו חודשים: חיבק, עודד, זרק מילה טובה, שיקם את אווירת הנכאים בחדר ההלבשה. צודק אייל ברקוביץ' שטוען מפורשות – שמחת החיים של שחקני חיפה חזרה, וברגע שיש שמחה, דברים מתחילים להתחבר. כמובן שאפקט הזעזוע רק מוסיף לירוקים, אבל מאחורי השינוי עומדת עובדה בולטת – החיוך חזר לפניהם של גולסה, עזרא, עמאשה ואזולאי, ושום 4-4-2, 4-3-3 או 4-5-1 לא ישכנע אותי אחרת.

בשנה שעברה צ'לסי של וילאש בואש לא המריאה בשום אספקט של המשחק. השחקנים נראו כבויים, הפורטוגלי החביב לא התחבר אליהם מנטלית ונראה היה שהוא התעסק יותר במחברת מאשר באחדות הקבוצה – המאמן ניסה למצוא פתרונות טקטיים, דחק לספסל את למפארד וטרי וקיבל בתמורה תבוסה מרה לארסנל ותיקו מביך מול גנק. חילופי הגברי, והגעתו של רוברטו די מטאו, שינו את התמונה ב-180 מעלות – די מתאו האיטלקי, כוכב צ'לסי עד לפני עשור, איחד את השחקנים, גרם להם שוב לתיאבון אחרי דאבלים פסים מלוטשים באימונים וסגירות אלכסוניות מוצלחות, ובלי יותר מדי שינויים מקצועיים, עם אותו חומר שחקנים, קטף את גביע אירופה לאלופות. אז איך סיטואציות לא מובנות כמו זו קורות? התשובה פשוטה: בכדורגל הרבה טמון בתשוקה למשחק – ברגע שהיא נאבדת, מאלף ואחת סיבות (לא כולן תלויות או קשורות במאמן המכהן), הקבוצה חייבת לחזור כמה צעדים אחורה ולבדוק איפה הדברים התערערו.

חברים, לא יצר ההרס, המלחמה ואובדן העשתונות הוא זה ששובר שיאים בענף הכדורגל. הנכון הוא שדווקא החזרה לנקודות הבסיס, ההנאה תוך כדי המחויבות, הכיף תוך כדי היצירתיות, הם אלו שכובשים את הפסגות, למרבה הפלא, ולטעמי, גם למרבה האושר.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

רוני לוי היה ועודנו אחד המאמנים האיכותיים, המוכשרים והמצליחים ביותר שצמחו בישראל בעשור האחרון. בשורה אחת עם אלי גוטמן, יצחק שום ודרור קשטן, הצליח לבנות לעצמו לוי שם של מקצוען בחסד עליון, בלי שביב של קלישאתיות או ציניות.

הצלחותיו המוכחות ומקצועיותו חסרת הפשרות, לצד יחסי אנוש טובים יותר, ראו ערך גרנט, היו מובילים אותו כבר היום לבמות המרכזיות ביותר באירופה. לא, אינני נדב יעקובי ואינני מנבא בדיעבד, אך כך העידו אלו שליוו אותו משך שנים, ביותר ממועדון אחד. עם זאת, במאמר זה אני מבקש אך ורק לשבח בכל דרך אפשרית את רוני לוי, דבר שבתקשורת הספורט שלנו לא נהגו לעשות בשבועות והחודשים האחרונים, על הצלחתו הנהדרת באנורתוסיס פמגוסטה הקפריסאית. את הזרקורים אנא הזיזו לדקה מבירשחוט ובוורן, אימפריות העל, ומביצועיהם של הסטארים מלול את בדש, הזיזו לדקה גם את המבט מההצלחה המסחררת של בן שהר בליגה הגרמנית השנייה וכן מהפיות הפתוחים בעיר סנטנדר נוכח ביצועיו המפעימים של גיא אסולין.

הפעם, נסו אקט מיוחד: לתת כבוד למי שבאמת מגיע לו – רוני לוי למשל (3 אליפויות רצופות במכבי חיפה, שמינית גמר גביע אופ"א, מקום שני בליגה הרומנית עם אוניראה), שמוליך את הליגה הקפריסאית בגאון. באמתחת לוי 94% הצלחה ב-11 מחזורים בקפריסין! 10 ניצחונות, תיקו בודד ואף לא הפסד אחד – כל אלו מתווספים להפרש שערים מרשים מאוד של 6:27. המועדון הסימפטי מלרנקה הוא בהחלט שם בולט בליגה הקפריסאית לאורך השנים, אך גם הפרשנים האופטימיים ביותר לא צפו לו פתיחה כ"כ חלומית ודהירה, לפחות בנקודת זמן זו, לעבר הכתר. לשם המחשה, בעשור האחרון זכתה הקבוצה בשתי אליפויות בודדות, לעומת אפועל ניקוסיה שנחשבת לאימפריה הגדולה ביותר באי השכן, וקטפה חמש צלחות אליפות באותה תקופת זמן. לכן ברור מאליו למה רוני לוי אהוב ורצוי כ"כ ע"י נשיא המועדון אנדראס פנטיל בפרט והמועדון של פמגוסטה בכלל.

למרות שלטעמי הליגה הקפריסאית מעניינת ואולי אף איכותית יותר מהליגה הישראלית נכון להיום, אין ספק שרוני לוי רואה בהתבססות בקפריסין תחנת מעבר לכאלה גדולות יותר. רוני לוי, כמו כל מאמן בקלחת האירופאית, רוצה לנחות במקומות שהם הדבר האמיתי – ספרד, אנגליה, איטליה, גרמניה וצרפת. זה יקרה, וזו רק שאלה של זמן, אם יתמיד לוי באי השכן ויתקע יתד במועדון כמו שעשה במכבי חיפה. בשל הנסיבות, מאז עזיבתו את הכרמל, נדד לוי בחמש מועדונים – מכבי פ"ת, אוניראה אורזיצ'ני, בית"ר ירושלים, סטיאווה בוקרשט וכאמור, אנורתסיס פמגוסטה.

רוני לוי הוא איש למשימות ארוכות טווח, מדובר במאמן שטביעת האצבע שלו תיראה בכל מקום, אם רק יתנו לו שקט תעשייתי. תור הזהב של מכבי חיפה היה כאשר יענקל'ה שחר נתן שקט ומרחב עבודה מיטבי ללוי, והתוצאות – נראו מיד בשטח. בחמש השנים שבהן היה אמון על הצד המקצועי בכפר גלים, הפכה מכבי חיפה למכונה משומנת לא רק בגלל הדולרים המונפים אל על מצד הבעלים – היום כולם מבינים עד כמה לוי היה דמות מאזנת ודומיננטית בפן החיובי של המילה והיום כולם מתגעגעים לימים בהם ניווט על הקווים בקרית אליעזר. כי רוני לוי הוא בהחלט איש מקצוע יוצא דופן בנוף הישראלי, ועל כך יעידו גם קולגות ואנשי מקצוע החל מתקופתו במכבי חיפה ועד היום. ובימים אלו, כשאנו מיישירים מבט להצלחתו בקפריסין, נותר רק לייחל שימשיך להנפיק קבלות ועל הדרך גם יעורר מחדש את אחד מהשחקנים הטובים ביותר שיש לנו בארסנל – ברק יצחקי.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

בני השרון/הרצליה מייצגת את כל מה שמכוער בכדורסל הישראלי. קבוצה אפורה ומדכאת, שבמקום להרים את אזור השרון והעיר הרצליה לגבהים חדשים בענף, מביישת ומייבשת. עם רכבת זרים מטורפת ללא תכלית, שחרורי שחקנים בכל סופ"ש, אף שחקן ישראלי ראוי בחמישייה, מאמנים שעפים השקם וערב וקהל נכחד, לקבוצה של אריאל בית הלחמי במתכונת הנוכחית אין זכות קיום בליגה הבכירה.

ובכל זאת, היא תישאר אתנו גם אם תמשיך להיות הנמושה התורנית, כי ליגת קופל היא היחידה בעולם ללא יורדות וללא טעם ספורטיבי של ממש. במקום לנצל את הסיטואציה המיוחדת והנדירה הזאת, בקבוצה של אקוניס מתעקשים לחרבן לעצמם את הצ'אנס לגידול שחקנים מלמטה ושיקום חורבות המועדון מהקיץ.

אם כבר עונה בלי יורדות, אז לא עדיף שתעניקו את הבמה לשחקנים צעירים? לא עדיף לחשוב קדימה לשנתיים-שלוש הקרובות?  במקום לעשות זאת מתרחשת סיטואציה מביכה שלא מכבדת את הכדורסל הישראלי המפרפר גם ככה: ארבעה שחקנים אפרו-אמריקאים, וויליאמס ושוויליאמס, קרטר ושמרטר, משחקים בחמישייה לצד ארז כץ המתנשף מצעד וחצי בעיגול האמצע.

כץ בפנים כי חייבים בגלל החוק הרוסי, מראה פשוט מגוחך מנקודת מבט אובייקטיבית. אין היום בבני השרון הרצליה שחקן ישראלי אחד עם ממוצע של למעלה מ-3.5 נקודות! איפה נשמע דבר כזה? זהו שפל שלא נשמע כדוגמתו במועדון. וראשיו? עדיין מתבכיינים על פציעתו של בן רייס. כאילו לא יכלו לקלוט שני שחקנים מוכשרים מהליגה השנייה ולהריץ אותם, כאילו לא יכלו לצרף שחקן ישראלי מנוסה בעל שיעור קומה במקום הכסף ששפכו על היקסון, בוקר, אודו וג'יימס, הרפתקאות מיותרות כשלעצמן.

במקום זאת, העדיפו רקנאטי ואקוניס לצרף השבוע את דמיטריוס אלכסנדר, עוד פורוורד ישיש, שבא לגזור קופון אחרון לפני הפרישה. בעמדת המאמן, הדברים אפילו גרועים יותר. הקבוצה שנחשבה בעשור האחרון למאורגנת ואיכותית מאוד מבחינה מנהלתית, החליטה להיפרד מרועי חגאי  אחרי שישה מחזורים. ניחא. ואז הגיע עדי אזולאי, שהרים ידיים לפני שלושה שבועות עקב חילוקי דעות עם ההנהלה.

עכשיו אריאל בית הלחמי מנסה להחיות את הגופה, ולא בטוח שיישאר בעצמו עם קצב אירועים כזה. לא הכול זה חוסר מזל. יש גם דרך, שאבדה לה אי שם בקיץ עם נטישתו של נחום חופרי, ראש עיריית רעננה, את הספינה. דרך שלא קיימת במועדון שהיה בשורה מרעננת משך שנים, והפך לכזה מיותר בליגה שפושטת את נכסיה.

התצוגה של תומר חמד מול ריאל סוסיאדד היא לא פחות מהישג שיא עבור הכדורגלנים הישראלים העונה. הטיל שיירט לבין חיבורי הקורות, והצ'יפ ששיחרר מרגלו בקלאסה מעל שוער היריבה,  מעמידים אותו סופית כחלוץ לגיטימי בליגה הטובה בעולם.

שימו לב איזה דינמי והפכפך הוא הכדורגל – לפני שנה וחצי תומר חמד עוד קיפץ בין בורות הבוץ בעילוט והספיק לרדת ליגה עם אח"י נצרת. היום, הוא משחק לצד האיכותיים ביותר ומנפק קבלות בכדורגל הספרדי. קפיצת המדרגה של תומר חמד במיורקה, ולפניה קפיצת המדרגה שלו במכבי חיפה, מצביעות על אופי ומקצוענות בלתי מעורערים של השחקן.

הרבה מזלזלים בכיבוש חמשת הפנדלים של חמד בליגה הספרדית עד כה, אך לא מבינים שעצם הקרדיט למתן הבעיטות, ועצם ביצוען בהצלחה, הן תעודת הכבוד הגדולה ביותר שחמד יכל לקבל בעונתו הראשונה בספרד. בשלישי חמד השתיק את כל המצקצקים, עם צמד חלומי ב-1:6 הענק של מאיורקה על סוסיאדד בגביע המלך. הפעם השערים נכבשו מהשדה, ואלו לא סתם שערים, אלא ביצועים מלוטשים ויפהפיים של שחקן ברמות הגבוהות ביותר.

על כתפיו של תומר חמד לא נערמות כמויות לחץ אדירות, מכיוון שאינו נחשב שחקן זר  (מחזיק בדרכון פולני). הדבר משחק לרגליו של החלוץ, שיכול ללמוד תוך כדי תנועה מהספרדים הטכניים והקשוחים כאחד, ולהתקדם בקצב אחיד, בדיוק כמו שהוא עושה כיום.

האמון של מאמן מאיורקה חואקין קפארוס בחמד, והסבלנות שהוא מגלה כלפיו מרגע הצטרפותו, מוכיחים דבר אחד – הוא כאן כדי להישאר. כולי תקווה שתומר חמד יידע לנצל את הסיטואציה המצוינת הזו ולקחת אותה בשתי ידיים. בינתיים זה נראה לא רע בכלל.

ומילה לגבי ההתקדמות של חמד: קפיצת המדרגה שלו צריכה להוות דוגמה לכל שחקן ושחקן שמצוי במשבר. בכדורגל הישראלי ראינו לא פעם שחקנים שאינם מתמודדים היטב עם חוסר הצלחה, בייחוד בהתחלת הקריירה, כשהם על האולימפוס על ים של קומפלימנטים וציפיות. תומר חמד לא מצא את מקומו במכבי חיפה, נעלם במכבי הרצליה ונכשל בבני יהודה. תראו איפה הוא היום. החלוץ יכול להיות מרוצה מרף ההתקדמות שלו, לא לפני שישלח מאות זרים לאלישע לי, האיש שהעלה לו מחדש את המניות.

אין לי ספק שהביצועים של החלוץ לא נעלמים מעיניו של מאמן הנבחרת הטרי, אלי גוטמן. חמד, שבקמפיין הקודם רשם את הופעותיו הראשונות במדי הכחול-לבן, ואף כבש שער בזאגרב מול קרואטיה, מסתמן כזימון הכרחי לקראת משימתנו הבאה – מוקדמות מונדיאל 2014.

נכון שעמדת החלוץ משופעת בשחקנים ישראלים נפלאים, כמו איתי שכטר, טוטו תמוז, בן סהר ואליניב ברדה, אך לטעמי חמד אינו נופל כיום מאף אחד מהם. כשהוא מתקרב לגיל 25, זה הזמן של חמד לפרוע שטרות במדים הלאומיים. הוא משחק בליגה טובה מזו של תמוז, נמצא בכושר טוב יותר משכטר ובגיל אופטימלי יותר משל ברדה, ולכן הכול תלוי רק בו לקראת העתיד לבוא.

אחרי שהפכה לאחת מאכזבות העונה עד כה בליגת לוטו, בני השרון/הרצליה מינתה ביום חמישי את עדי אזולאי למאמן הקבוצה במקומו של רועי חגאי. יהלי רואה בודק איפה נפלו הדברים בדרך, ומעלה שאלה אחת בוערת על סדר היום.

בני השרון/הרצליה היא אולי הקבוצה המאכזבת ביותר עד כה בליגת לוטו, ומקדימה בטבלה רק את ברק נתניה האחרונה. המועדון במתכונת המאוחדת של הערים הרצליה ורעננה, הפך בעשור האחרון לסמל ודוגמא עבור ניהול נכון וחתירה להישגיות בקנה מידה ישראלי. לא בכדי הקבוצה ייצגה את ישראל בזירה האירופית לא פחות משלוש פעמים, והגיעה שלוש פעמים נוספות לגמר גביע המדינה. השאפתנות והשפיות גם יחד של לני רקאנטי ואלדד אקוניס, הפכו את בני השרון למקום בו מאמנים משוועים ונהנים לעבוד – יעידו על כך יעקב ג'ינו, אפי בירנבוים, דן שמיר ואריאל בית הלחמי. ביולי השנה החליטה עיריית רעננה להפסיק את תמיכתה המאסיבית באגודה, והותירה את עיריית הרצליה בראשות יעל גרמן כגורמת הכלכלית הכמעט בודדה בבניית התקציב. לא ברור היה אם הקבוצה תפתח את העונה, אך המאמץ הגדול של רקאנטי ואקוניס נשא פרי. בני השרון הפכה לבני השרון/הרצליה, והחלה את העונה כשברקע תקציב צנוע ושאיפות פחותות משנים עברו. העובדה שבעונת 2011/12 אין יורדות לליגת המשנה, הסדירה את נשימתם של ראשי הקבוצה. ההנהלה החליטה למנות את רועי חגאי לתפקיד המאמן, איש מקצוע מוכשר לכל הדעות אך כזה שלא הוביל לעולם קבוצה בוגרת כסמכות המקצועית העליונה. ביום חמישי, אחרי פתיחת עונה צולעת ולבטים רבים מצד אלדד אקוניס, נפרדו שני הצדדים ובמקומו של חגאי מונה עדי אזולאי. זה הזמן להעמיק בבעיות שפקדו את הקבוצה, ולהבין איך האלטרנטיבה של מכבי וי-ם הפכה לקבוצה מאוסה ועייפה.

הדומיננטיות של אקוניס והסמכותיות שהוטלה בספק

רועי חגאי (35) הוא אחד מהשמות העולים בתחום האימון של עולם הכדורסל הישראלי. מי שליווה את אפי בירנבוים כעוזר מאמן, מבני השרון, דרך מכבי תל אביב ועד מכבי ראשל"צ, קיבל לא פעם ולא פעמיים קומפלימנטים נדירים מהאיש והפתיל הקצר. "לי ולרועי יש פילוסופיית כדורסל שגיבשנו יחד, אנחנו הולכים איתה עד הסוף בשיתוף פעולה מלא", נהג בירנבוים להגיד לכלי התקשורת. גם בהפועל ת"א יודעים להעריך עד היום את חגאי המאמן, שהוביל את קבוצת הנוער של המועדון לזכייה בגביע המדינה. חגאי צמח מלמטה, דרך עבודה עם חנן קרן ברמת אפעל ודני פרנקו בעירוני רמת גן. מדובר באיש שלומד את כללי המשחק הנוקשים בליגה של הגדולים, וללא ספק יגיע רחוק בהמשך הדרך. אלא שלבני השרון/הרצליה הגיע חגאי עם רזומה ריק לחלוטין כמאמן ראשי בבוגרים. מול הדומיננטיות המקצועית של אלדד אקוניס, חגאי נראה מהצד "חסר שיניים". הדבר צעק לשמיים עוד יותר כשבתדריכים עומדים מנגד בוקר, היקסון ויודה – חבר'ה מזון אחר, חבר'ה שצריך לשפשף את העיניים כדי להאמין שהם פה. הקומבינציה של חגאי חסר הניסיון על הקווים, מול ענקי הכדורסל מארה"ב, נשמעה, נראתה, הרגישה, לא רצינית. מצד אחד, אלדד אקוניס צריך היה לחשוב על דמות מוכחת יותר מחגאי ולא לזרוק אותו למים כ"כ עמוקים. מצד שני, רועי חגאי צריך היה לעבור קודם בקבוצה יותר רגועה, בה יתאפשר לו חופש פעולה, ופחות צעקנית.

חוסר המזל עם שחקני ה-NBA

בבני השרון/הרצליה עלתה מחשבה לעורר את האהדה בקבוצה מחדש לאחר סוף עידן האיחוד, עם הבאת שחקנים בעלי שיעור קומה מה-NBA. השביתה בליגה הטובה בעולם נתנה פתח להזדמנות שאין שני לה, ובני השרון/הרצליה צירפה לסגל הקבוצה את טרבור בוקר מהוושינגטון ויזארדס. לרוע מזלו של חגאי הצעיר, בוקר נפצע במהלך ההכנה לעונה ושוחרר מיידית מהסגל. רקאנטי עדיין חשב בגדול, ובקבוצה הנחיתו שחקן בסדר גודל יוצא דופן, הפאוור פורוורד של סקרמנטו קינגס, ג'יי ג'יי היקסון – בחירה מספר 19 של הקליבלנד קאבלירס בדראפט של לפני שלוש שנים. היקסון הספיק לקחת חלק בתבוסה המרה לחולון באולם הפחים (20 נק' ו-8 ריב'), לפני שארז את המזוודות ושב לאמריקה בטענת אי הסתגלות. האמת, אפשר להבין אותו לחלוטין. חשבתם שכאן הרפתקאות אשת טורס נגמרו? תחשבו שוב. רועי חגאי החתים באותה עמדה של היקסון המשוחרר, את אפה יודה מגולדן סטייט. אלא שהפלא ופלא, השביתה ב-NBA נגמרה ובני השרון/הרצליה רושמת שלושה צירופי שווא בשלושה חודשים. יודה אמנם שיחק בהפסד לגליל והפציץ עם 22 נק' ו-16 ריב', אך האקורדים מהצירופים הגרנדיוזים צורמים מאוד מבחינת הקבוצה השברירה מהרצליה. שלוש החתמות, שתי הופעות, שלוש עזיבות מידיות.

זהות ישראלית בהכחדה

אמרו את זה אלף פעמים לפני ויגידו את זה כנראה גם עוד אלפיים פעמים לפחות – בן רייס נפצע, ועליו הייתה אמורה הקבוצה להיבנות. האם על המנטרה הזאת ימשיכו קברניטי הקבוצה להישען? ברור שבן רייס סמול פורוורד צעיר ומאוד מוכשר, אבל בכדורסל כמו בכדורסל הדברים דינמיים ולכל דבר צריך להתכונן. בבני השרון/הרצליה של העונה, מצבת הישראלים היא הרבה מעבר לעגומה. מלבד ארז כץ הוותיק, ששיתופו בחמישייה נראה הכרח מטריד לפעמים, אין ולו ישראלי אחד שראוי ליותר מרבע שעה של קרדיט – אם שחר אורן מוביל את הקלעים הישראלים ברוטציה של הקבוצה, הרי שהפרובלמה צועקת לשמיים. חגאי התחנן בפני ההנהלה להחתים את משה מזרחי, עוד שחקן וותיק בפני עצמו, ונענה לבקשה בשלילה. האם מזרחי המזדקן היה פותר לבני השרון/הרצליה את הבעיה? קשה לדעת, אבל ללא ספק הקבוצה זקוקה נואשות למנהיג ישראלי דומיננטי. לזכותו של רועי חגאי יאמר – השמות בשוק אינם רבים כלל.

האוהדים לא מצביעים ברגליים

באופן טבעי, אחרי שרעננה משכה את תמיכתה במועדון, תמיכתם של תושבי העיר בקבוצה מוטלת בספק. כרגע נראה שהקהל לא מגיע בהמוניו לאולם היובל, והאכזבה ניכרת גם על ראשי מנהלת הליגה. בני השרון/הרצליה במתכונת הנוכחית לא תצליח לסחוף אחריה קהל רב, ולא תדגדג לעולם את האולטרס שקיים בהפועל חולון, הפועל ירושלים ואפילו מכבי ראשל"צ. בלי זהות ישראלית, ועם המון סימני שאלה כלכליים לקראת השנה הבאה, איש אינו ימהר לקנות מנוי וללכת אחרי הקבוצה באש ובמים. על אחת כמה וכמה כשאיש אינו מבין עדיין אם הקבוצה נקראת בני השרון או בני הרצליה.

עדי אזולאי – האיש שיחזיר את המועדון למסלול הנכון?

ביום חמישי האחרון החליטו בעצה אחת אלדד אקוניס ולני רקאנטי, למנות את עדי אזולאי למאמן הקבוצה. אזולאי שגדל במחלקת הנוער של המועדון חוזר לאמן בישראל אחרי שלוש שנים בגלות. בזמן שלא היה בארץ, אימן אזולאי בשתי קדנציות את קרבנוס הקפריסאית, אותה קבוצה בה בילה גיא פניני חצי עונה. לאזולאי ניסיון מוכח בעירוני אשקלון, אותה הוביל למקום החמישי בליגת העל, וכן קדנציות בהפועל גבעתיים ומכבי ראשל"צ. הדבר הראשון שצריך אזולאי לבצע זה רכש ישראלי לעמדה מספר 3. על אזולאי להכניס לרוטציה בהדרגה את הצעירים לביא וחבקין, ולא לפחד ללכת על כל הקופה בעונה בה אין יורדות. הקבוצה חייבת לשוב להיות נלהבת ורעבה, כמו שהיינו רגילים לראות אותה בשנים האחרונות. נכון, התרחישים האחרונים הלכו נגדה בתקופה האחרונה אבל כעת הכל בגדר היסטוריה. חדוות המשחק חייבת, אבל חייבת לחזור לאולם היובל, ויפה שעה אחת קודם.