אמא ובלוגרית קטלין פלמינג חוותה לאחרונה משהו מרגיז מאוד. בנה הצעיר, בהתקף זעם, סגר את דלת השירותים בחוזקה, מה שגרם למראה ליפול ולהתנפץ על הרצפה.
התמונה למטה שהיא צילמה מדברת בעד עצמה – על הפאניקה והייאוש שהיא הרגישה באותם הרגעים. סוג חוויה כזה יכול לבחון את גבולות הסבלנות של כל הורה, ובאופן זמני, עד כמה שזה קשה להודות, את החיבה שלנו כלפי הילד שלנו.
אך מאוחר יותר קטלין שמה את המחשבות שלה על הורות בפרספקטיבה דרך פוסט יפיפייה ומרגש. הוא נגע בנו עמוקות, ואנחנו חושבים שכל ההורים יכולים לקבל תועלת מקריאה שלו.
הרגישו חופשי לשתף את המילים החשובות הללו, שכבר הפכו ויראליות, יחד עם כל ההורים שאתם מכירים! הן כל כך מרגיעות.
הנה הפוסט של קטלין:
זה היה המסדרון שלי ביום רביעי האחרון.
שבור. חד. בוגדני.
זה היה המסדרון שלי.
זה היה הבן שלי שעשה את זה.
לפעמים, לעתים קרובות האמת, דברים נשברים – בלי שאפשר לתקן אותם. וזה עוצר את נשמתך…במקם.
נשמתי עצרה כאשר בני התפרץ לתוך חדר באמבטיה, מתוסכל, כועס, נמאס לו, מסיבותיו שלו. וכשהוא בחר לטרוק את הדלת, מראה גדולה מאוד התרסקה לרצפה והתנפצה למיליון חלקים שנותרו על הרצפה מחזירים את האור של אחר הצהריים.
הייתי שקטה. בחנתי את הנזק ולקחתי נשימה עמוקה. הוצאתי החוצה את הכלב על מנת שהרגליים שלו לא יחתכו, הכנסתי את החתול למרתף מאותה סיבה.
יצאתי לחצר האחורית והרגשתי את הדמעות החמות זולגות במורד הלחיים. זה מדהים כמה בודדת את מרגישה כאמא חד הורית ברגעים האלה. הבנתי עד כמה אני מפחדת ומאוכזבת. האם זה באמת קרה עכשיו? כן, זה היה אמיתי!
ובזמן שעמדתי וחשבתי האם זו אינדיקציה לאופי המתפתח שלו, שמעתי את הדמעות שלו מהחלון שמעלי, מגיעות מתוך חדר האמבטיה.
הנשמה שלו כואבת. זה לא מה שהוא ציפה גם כן. שלום, כעס – אני לא זוכרת שהזמנתי אותך לביתי.
מפחיד.
מבעית.
מבייש.
דאגה.
פחד.
נשימה עמוקה, #אמאלוחמת. נשימה עמוקה. הנשמה הקטנה והעדינה הזו זקוקה לך עכשיו. הוא צריך אותך במיטבך. החמלה הכי גדולה שלך. אהבת האמא הכי עדינה וחזקה. עוד נשימות עמוקות. קדימה אמא.
לכי. לכי עכשיו. לכי תפתחי את הדלת הראשית, לכי על קצות האצבעות דרך הזכוכית השבורה, תשמעי אותו שומע אותך באה, התבונני בדלת חדר האמבטיה נפתחת, תראי את הפנים שאת הכי אוהבת בעולם אדומים מדאגה ורטובים מדמעות, הקול שלו לפתע היה כל כך קטן: "אמא, לעולם לא אעשה זאת שוב. אני כל כך מצטער". עוד דמעות. עוד בכי. אי-ודאות על הפנים המתוקים שלו.
קדימה אמא. לכי על זה. לכי עכשיו. חבקי אותו. כן, את גם בוכה. לעזאזל, זה היה ענק. החזיקי אותו חזק. הסתכלי איך הוא מתכרבל לכדור בתוך זרועותייך במהירות. תראי איך הוא משתוקק להיות נאהב על ידך. תראי איך הוא רוצה שתרגיעי אותו. תראי עד כמה הוא קטן. תראי איזו נפש עדינה ושבירה יש לו.
אני אוהבת אותך.
אתה מוגן.
אני כאן עכשיו.
החלק הגרוע מאחורינו.
אני שומרת עלייך.
אני כאן.
אני אוהבת אותך.
קדימה אמא. ספרי לו על כעס. ספרי לו עכשיו. כעס זו הרגשה חזקה מאוד. יש לך זכות לכעוס. כעס יכול לשרוף. הוא יכול לטהר. הוא יכול להשמיד. הוא מהנהן. הוא מרגיש את זה. הוא פגש עכשיו את הכעס.
יש דרך טובה יותרת להראות את הרגשות הגדולים שלך.
נעבוד על זה יחד…מחר.
אני כאן כדי לעזור לך.
אתה בטוח.
אתה לעולם לא לבד בכעס שלך.
אתה לעולם לא לבד בפחדים שלך.
אני כאן. אנחנו כאן יחד.
עכשיו ננקה יחד.
וניקינו את החתיכות השבורות. טאטאנו ושאבנו. זו הייתה עבודה רבה. זו הייתה עבודה זהירה. זו הייתה עבודה עם מחשבה.
לפעמים דברים נשברים. לפעמים אנחנו שוברים אותם. זה לא השברים שחשובים, האיך או למה. מה שחשוב זה איך אנחנו בוחרים להגיב לשברים. האם זה הורג אותנו? האם זה זורק אותנו למעגל של האשמות ועונשים?
או
האם זה עוזר לנו לזכור איך לאהוב עמוקות? האם זה דוחף אותנו לכיוון החמלה ומעל משוכת 'הצודק' ו'לא צודק' אל תוך האהבה?
כן. אהבה.
קדימה אמא. לכי עכשיו. לכי לתינוק הזה שלך. למדי את זה. תראי את זה. תחיי את זה. קוראים לזה אהבה. לכי. עכשיו.
