מחבר: דור רפפורט

שבת בצהריים, מזג אוויר נעים בחוץ, משפחה של אוהדי הפועל תל אביב צריכה להחליט איך לנצל את השמש החורפית, ומחליטה לצאת לטיול, שבסופו אצטדיון ווסרמיל.

אחרי ארוחת צהריים נחמדה בדרך, מגיעים לאצטדיון בערך שעה לפני המשחק, באים לקופה ורואים מחירו ן- 40 ₪ ילד, 80 ₪ מבוגר. נסענו עד לפה, לא נשלם? באים לקופה ושומעים מהקופאי שכרטיסי נוער זה רק לנוער מבאר שבע, וגם הם נגמרו עוד לפני שהתחיל. יותר חשוב למכור לספסרים, זה מוריד את האבטלה בעיר. ואפילו כרטיסי סטודנטים אין. אבל כבר באנו, אז לא נשלם? שילמנו 240 שקל בשביל 3 כרטיסים, לפחות נהנה מהחוויה.

חיפשנו את השער שלנו – שער 9 רשום, קהל אורחים. עם הכנסת אורחים כזאת, היינו צריכים לפנות ימינה לרהט, בטוח שהם עושים את זה טוב יותר. בדרך לכניסה, היינו צריכים לרדת במדרונות של דרך אפר וחול, לקפוץ מעל ביוב, ולחכות שמאבטח יבדוק אותנו במשך כמעט רבע שעה.

נכנסו פנימה – לפני שנעלה למעלה נרוקן את עצמנו, בשביל לא להיות לחוצים במשחק, אבל שירותים היכן? 2 עמדות של שירותיים כימיים, באצטדיון שקיים כבר 30 שנה, פשוט מרשים, מדינת עולם שלישי נותנת יותר כסף תמורת הכרטיס, ואני לא אתחיל לדבר בכלל על זווית הצפייה (הנוראית), על זה שהזרקורים עומדים באמצע היציע ומסתירים, על ההגברה שאפילו את ההמנון הקדוש של ליגת השוקו לא משמיעה.

ואפשר להאשים את באר שבע? רואים פרייארים לא יחגגו? 80 שקל בשביל חוויה שאני לא אחזור עליה מעולם. אז גזרתם עלי קופון יפה, אבל הפסדתם אותי לשאר החיים. איפה ההתאחדות, איך מאשרים דבר כזה? איך אין שביל כניסה בסיסי למגרש, שירותים נורמאליים, וכרטיסי נוער?

למה שמישהו שפוי בדעתו ימשיך לקחת את הילדים שלו לשם, ואיך בעוד עשרים שנה, יהיו לבאר שבע והדומות לה, אוהדים? הם ייסעו לטדי פעם אחת, יבקרו מתישהו באירופה, ויבינו שאפשר גם אחרת.

ליגה שישית בטיבה באירופה? אולי באפריקה.

הדבר היחיד האירופי שהיה באותה השבת, היה בן שהר. מזל שהפועל ניצחה.

לטורים נוספים של דור רפפורט
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

צ'אבי הולך לקבל בסוף החודש את הפרס הכי גדול לכדורגלן – שחקן השנה בעולם. כבר הרבה שנים שלא היה קונצנזוס כזה, ופרס כל כך מוצדק.

צ'אבי, שנה שעברה, ב – 51 משחקים סה"כ, הבקיע 7 שערים, לשם השוואה, מסי הבקיע 45 שערים, וגם בכמות הבישולים, צ'אבי לא משלים את הפער הזה, שמרחוק נראה כל כך מהותי.

אז למה אין ספק שצ'אבי הוא שחקן השנה?

קודם כל, כי הוא סמל לכדורגל אמיתי, שחקן צנוע, שקט, לא מפסיד משחקים, לא צועק על שחקנים, ולא מתלונן על שופטים. גם אוהדי ריאל מדריד לא מכחישים, שהוא היה הכי טוב השנה.

שחקן שגדל במחלקת הנוער של ברצלונה, עבר בכל המסגרות, עד שהגיע להיות הבורג הכי חשוב, במכונת הכדורגל המושלמת. אני טוען שאם אני צריך לבחור שחקן אחד לקבוצה שלי, זה קודם כל צ'אבי הרננדז, לפני המסים, והרונאלדואים, והזלטנים. הוא נראה כל כך קטן, בקושי זז, שמנמן אפילו. הוא כמעט תמיד בין המובילים בקילומטרז' הקבוצתי של ברצלונה. לדוגמא המשחק האחרון מול ויאריאל, צ'אבי רץ ב – 85 דקות (עד שהוחלף) 11.8 קילומטר כאשר רק דני אלבאס רץ יותר ממנו, והוא שיחק את כל המשחק.

אם עד לפני כמה שנים היה ספק מסוים בקשר ליכולת של צ'אבי להנהיג קבוצה כמו ברצלונה, אני חושב שמאז הגעתו של גוורדיאולה למועדון (יותר נכון, קידומו), התיאום ביניהם מושלם, צ'אבי הוא פפ, רק הרבה יותר רבגוני. המסירות הקצרות, הבעיטה לשער, הראייה המטורפת קדימה שמקבילה לג'ון סטוקטון של יוטה הגדולה, היכולת לדעת מה יקרה מתי, והרצון התמידי להיות הכי טוב, אבל בלי לצעוק את זה.

מבחינתי צ'אבי הוא השחקן המושלם. הוא הסיבה הגדולה להבדל בין ריאל מדריד לברצלונה. אם ניקח בחשבון שרונאלדו ומסי איכשהו מבטלים אחד את השני, כל אחד בתרומתו שלו, ואינייסטה מקביל לאוזיל, צ'אבי עושה כל כך הרבה יותר למשחק של ברצלונה ממקבילו  צ'אבי אלונסו. בגלל זה אני שם את הכסף על ברצלונה עוד שבועיים, בתנאי שהשחקן הכי טוב בעולם- צ'אבי הרננדז, יהיה כשיר.

לטור הרכבת דוהרת ללא מעצורים
לטור מוריניו – יחיד ומיוחד
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

אין ספק שעוברת על הפועל תל אביב ואוהדיה תקופה לא קלה. יש הרגשה של עצב מהול בשמחה, או להפך, איזה מאבק בלתי נראה בין כל אוהד לבין עצמו, בין הרצון להיות שם בשביל הקבוצה, לאהוד ולעודד, לא משנה באיזו דרך הקבוצה הולכת, לבין הרצון והרעב לכדורגל היפה, המלחמה, והתארים שעברו עלינו בשנה הקודמת.

היום אנחנו מגיעים למשחק גורלי מול ליון, ואף אחד לא יודע איזה הפועל תגיע, ד"ר ג'קיל, או מיסטר הייד, הפועל של אירופה, של אקטובה, של המחצית הראשונה מול אשקלון, או הפועל הכבויה, שנמצאת בבעיות ניהוליות כבדות, ששחקנים לא רוצים לשחק בשבילה ובשביל האוהדים, כמו שראינו בשבת מול קריית שמונה.

אלי טביב, הכניס את המערכת לסחרור, שהקבוצה לא מצליחה לצאת ממנו. כמובן שהאשמה היא לא אשמת יחיד, וכל גורם במערכת אשם במידה כזו או אחרת, אבל פתאום כל הרע מתפוצץ, פתאום דאגלס דה סילבה נזכר שהוא לא רצה להשאר, אניימה מושך עד סוף השנה, גילי משחק בשביל סקאוטים, ובן סהר מסתמן כפלופ. מצד שני, אולי יעלו על הדשא היום בבלומפילד, מול איצטדיון אדום כמעט מלא, ויחשבו הפעם השחקנים, קצת מעבר לעניינים שלהם. אולי הפעם, בניגוד לכמעט כל המשחקים מתחילת העונה, הם יחשבו על עשרת אלפים איש, שוויתרו על כמעט 850 שקל, בשביל לראות את הפועל במעמד הגדול בתולדותיה. אולי הם יחשבו , על עשרת אלפים איש, שוויתרו על החופש שלהם, על ארוחת החג שלהם, ועשו את זה בשמחה גדולה, בשביל לשמוח יחד עם האהבה האמיתית שלהם, ביפו, במקום עם המשפחה שלהם.

זאת המשפחה שלי, וינסטנט, דני /עומרי, ואליד, דאגלס, דדי, ערן, רומאן, אביחי, איתי, בן, גילי, לפחות להיום, אני רק רוצה שהם יעלו על הדשא ויתנו לנו, את מה שאנחנו נותנים בשבילם כל פעם שאנחנו מרימים את האמברקס ומעבירים לראשון לקראת הנסיעה לבלומפילד. אני רוצה שהם יתרגשו שהם יעלו לדשא, לא רק מהמעמד, ומהסקוטים שיראו אותם, אני רוצה שיתרגשו מאלפי אוהדים, שבחרו לחגוג איתם את החג שלהם, ורק רוצים שתהיה שמחה, לא משנה אם כלולה בה תורה או לא אני יודע שאני הולך היום ליום היסטורי, שישנה את פני העונה שלנו, לטוב ולרע, אני גם לא מתבייש להגיד, אני מתרגש.

לטור של דור רפפורט – בין שמחה לפחד
לטורים נוספים בקטגורית כדורגל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

הייתי ביום שלישי שעבר באצטדיון בלומפילד, והאמת, שהגעתי שאנן. שלושה שערי חוץ, מול קבוצה שנראית חלשה מאיתנו, נראה כאילו אנחנו רק מגיעים בשביל לשמוע את ההמנון של ליגת האלופות, לשמוח קצת, וללכת הביתה. אבל המשחק הזה מראה את כל המהות של הפועל תל אביב.

שאוהד הפועל תל אביב נכנס בשער האצטדיון בשנה האחרונה, הוא בא בתחושה של, הנה זה בא, זה ייגמר. אחרי שנה כזאת גדולה, אחרי כזה כדורגל, וכזה אושר, שהתפוצץ בשער של המלך זהבי, עכשיו אנחנו רק מחכים לנפילה. מגיעים לכל משחק, ומחכים ששכטר יפצע, ורמוט יחזור להיות לא אפקטיבי, בן סהר יבין שהוא בהפועל תל אביב, ויחתוך חזרה לאספניול, ודאגלס דה סילבה (מעתה והלאה אתייחס אליו בשמו הפרטי – אלוהים) יבין שהוא כל כך לא בליגה הזאת. וגם אם כולם לא יבינו, אז זלצבורג תבקיע גול, תכניס אותנו ללחץ, ובדקה התשעים תגמור לנו את העונה האירופית בעצב ובכי, אלה התגובות היחידות שאנחנו מכירים.

אבל לא.

במקום הגול של זלצבורג, זהבי הבקיע, ולמרות ששיחקנו רע, ולמרות שהיה חשש, גם הפעם לא הגיעה הנפילה. ועכשיו, במקום לבוא, לסיים את זה מוקדם וללכת, משכנו את זה עד הסוף, והגול של ערן, רק עשה את השמחה לאמיתית, ולהרבה יותר גדולה ממה שהיה ניתן לצפות לפני המשחק.
כי ככה זה הפועל – אם זה לא קשה, לא משחקים. אנחנו לא מתרגשים מחמישייה מול אשקלון, אנחנו מתרגשים מגול שמבטיח לנו תיקו מול הפועל רעננה בדקה ה90, מתרגשים מהמתח, מהחששות. אז למרות שאני מניח ששבוע הבא נפסיד, וליגת האלופות תהיה קטסטרופה, ונסיים מתחת למכבי ונפסיד 3 דרבים העונה, כי ככה חונכתי, ראש למטה תמיד, אני אומר תודה, על מה שהיה לי עד עכשיו, ולא רוצה יותר, בואו נחזור לאפרוריות !

לטור לא מגעיל, לא קל
לטורים נוספים בקטגורית כדורגל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

גיא לוזון חתם כמאמן הנבחרת האולימפית. ידיעה פשוטה, לא רבת חשיבות, הרי מי יחס חשיבות שמינו את מוטי איווניר לתפקיד?
אבל המינוי הזה הינו שיקוף ברור של הכדורגל הישראלי ותחלואיו. איך במדינה מתוקנת, יכול אחיין של יו"ר ההתאחדות להיות מאמן נבחרת שעובד תחתיו, זהו מינוי ציבורי, שאין עוררין שאין לו צידוק.
מעבר לזה, גיא לוזון גומר לעצמו את הקריירה. מאמן שמכבד את עצמו, וחושב שהוא בעל היכולות המתאימות לאמן נבחרת, חייב לוותר על המינוי, ולחכות למועד מתאים יותר, שאבי לוזון יסיים את הקדנציה שלו על מנת להתמנות.

אבי לוזון, בתור מחזיק משרה ציבורית בכירה, מקבל כסף מהציבור, מקבל נתח מתקציב המדינה, וממפעל הפיס וכדומה, חייב לצאת מהבועה שחיי בה בימיו בפתח תקווה, ולהבין שהוא חייב לתת דין וחשבון לציבור משלמי המיסים הישראלי שרוצה לראות נבחרת ישראלית מבלי העסקנות מסביב, זה משפיע על הקהל שמרגיש שעובדים עליו, ויוצר ביקורת על כל פעולה שהנבחרת תעשה.

קחו לדוגמא את נבחרת ישראל בכדורסל, את הקרבה שהקהל נותן לה, את האהבה והפרגון שנותנים לה, בעיקר בגלל השקט התעשייתי שמסתובב באיגוד.
אם תשאלו חובבי ספורט רבים, הם אפילו לא ידעו להגיד לכם מי הוא ראש האיגוד, ומה קורה מסביב. שהנבחרת הפסידה לפינלנד, לא היה עליהום ציבורי על היכולת הפושרת, וההפסד הלא הצפוי הזה, בגלל שיש רצון אמיתי להצלחתה של הנבחרת, של האנשים הסובבים אותה, והשחקנים שמשחקים.

אתם יכולים לחשוב על מצב דומה בכדורגל? שהנבחרת האולימפית תפסיד באיזה משחק לקפריסין, וזה לא יגרור ביקורת עצומה על כל התהליך של המינוי והתנהלות ההתאחדות לכדורגל? ובסופו של יום, הנפגעים יהיו לא אחרים מהשחקנים, שיודעים שמעכשיו הם תחת זכוכית מגדלת, ושכל פעולה שלהם נגד המאמן, תפגע בהם לטווח הארוך, לנוכח החשיבות והעוצמה הרבה שיש למשפחת לוזון בהתאחדות.

ההתאחדות מתנהגת כמו חברי הכנסת שלנו, נפוטיזם בתור ערך עליון, ואי יכולת לקבל ביקורת, וחוסר מקצועיות משוועת. אני מקווה שגיא לוזון יצליח, אבל גם אני כבר מחדד את הסכינים למקרה שלא.

לטור כדורגל ישראלי – הבזיון של המדינה
בחזרה לקטגורית כדורגל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

קודם כל, אני חייב להתוודות, אני אוהד בארסה..וזה בדיוק מה שעושה את ראול לאחד השחקנים הגדולים של כל הזמנים. אפילו בתור חובב קטלוניה, אני אוהב את ראול.
ואיך אפשר שלא? ראול מסמל את כל מה שנגמר בכדורגל עולמי. אין עוד שחקנים בעולם, שנלחמים עבור הסמל, גם שחקנים כמו סטיבן ג'רארד למשל, שנולד באנפילד, מתנה את ההשארות שלו בקבוצה, בהתקדמות שלה, ובשחקנים שישחקו לידו ובחיזוק, כמעט כל "סמל" כזה או אחר, שוחח במהלך הקריירה עם קבוצות אחרות, וחשב על עזיבה. אבל לא ראול. גם כאשר אחרי עונות מופלאות, הביאו חלוצים במיליוני דולרים, בשביל לתפוס את מקומו, הוא ישב בשקט עד שחזר למרכז הבמה, ולהרכב, תמיד. שריאל קרטעה, תמיד היה לה שחקן מעל כולם, שיתן את הגול החשוב, ויותר חשוב מזה, יסחוף את הקבוצה למחוייבות טוטאלית. גם ששחקן, מלך השערים של ריאל בכל הזמנים, מלך שערי הנבחרת, התחיל את השנה האחרונה, בתור שחקן ספסל מובהק, ועדיין, גם שקיבל 10 דקות ואף פחות, הזיע יותר מכל שחקן אחר על הדשא.
הליכתו מריאל, מבחינתי הינה מותו של הסמל האחרון בפני, וגם פה אין אשמה בראול, אלא בריאל. קבוצה שלא יכולה למצוא מקום, לסמל הכי גדול שלה ב – 40 שנים האחרונות, תמשיך להשתרך מאחור אחרי קבוצה שדובקת בצעירים שלה ובילדים שגדלו אצלה. ברצלונה מראה לכולם איך אפשר לשמור על מסורת, על לאומיות (קטלונית) ועל כוכבים שישארו רלוונטים.
הנסיון לבנות אימפריות של כוכבים, נכשלו בצורה טוטאלית במהלך העשור האחרון, גם בריאל, חוץ מהקבוצה של תחילת העשור שהייתה בנויה על שלד יציב, וכוכב אחד שמגיע כל קיץ, ואם במכבי תל אביב , מ.ס אשדוד וכדומה. בלי שחקני בית, אין לקבוצות קשר אמיתי לקהל שלהם, וישנו ניכור לסמל ולמושגים שמועדונים בסדר גודל הזה צריכים לייצג.

בחזרה לקטגורית כדורגל עולמי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט