תגית: אריק בנאדו

מכבי חיפה עוברת משבר מתמשך, למרות הניצחון על הפועל תל אביב, והגיע הזמן לצאת ממנו. המהלכים שיעשו בעונה הזאת ובתחילת העונה הבא יכולים לקבוע גורלות לגבי הירוקים מהכרמל, רצף של כמה שנים ללא תואר או כדורגל חיובי יכולים לפגוע בתדמית המועדון קשות, ותדמית זה אחד הדברים שאסור לחיפה לאבד, זה מה שמבדיל אותה משאר קבוצות אמצע הטבלה.

כל פירמידה מתחילה באיזשהו בסיס, ולכל מבנה יש יסודות, במכבי תל אביב אלה מיץ' גולדהאר ויורדי קרויף בתור מנהל מקצועי, ובחיפה זה רק יענקל'ה, מדי פעם צ'יזיק גם נכנס לתמונה אבל ליענקל'ה אין עוד מישהו איתו. עכשיו זה הזמן של יענקל'ה לקבל החלטה, אם הוא גם הבעלים וגם המנהל המקצועי (כפי שהיה בשנים הטובות, 1999-2008) אז שיילך על זה עד הסוף ולא ייתן חופשי מקצועי מלא למאמן הבא, אם הוא מחליט לקחת תחתיו מנהל כזה, הייתי ממליץ לו על אברהם גרנט, יצחק שום, דרור קשטן או מאמן זר מבוגר ומנוסה, כזה עם קבלות, שיידע לתת מילה מקצועית ברגעי האמת.

לאחר שבחר שחר מנהל מקצועי(הוא/מישהו אחר), הגיע הזמן למנות מאמן, לי אישית יש העדפה למאמן ישראלי, אבל גם מאמן זר רציני יכול לעשות עבודה מצוינת. הכיוון הראשון שצריך לבדוק הוא רוני לוי, רוני מכיר את המועדון, מכיר את הקהל, שיחק במועדון, ומעל לכל הוא מחזיק ב3 אליפויות ירוקות בארונו, מאמן כריזמטי ומנוסה שיכול להוביל מהפיכה ירוקה. אם רוני יעדיף להישאר בצהוב שחר יצטרך לשקול כמה אופציות טובות אחרות: יצחק שום (קשה לי להאמין שהוא יסכים לבוא לעמדת המאמן), ניר קלינגר, אלי "השריף" כהן, ריימונדס ז'וטאוטאס(מעניין מאוד…) או יוסי בניון (במקרה ויפרוש, ואם לא יפרוש, נדבר על כך בפסקאות הבאות…).

שוער

ב-30 שנה האחרונות למכבי חיפה תמיד היה שוער שהתחרה על המקום בנבחרת, זינקו בכרמל שמות כמו דוידוביץ', אוואט, רפי כהן, בוני גינצבורג ואבי רן ז"ל. שוער ישראלי חזק, בין אם הוא גדל במועדון(עדיף) ובין אם הוא נקנה מבחוץ זה נכס שאסור לחיפה לאבד. בויאן שארנוב לא אמור להיות שוער מכבי חיפה, בלי קשר ליכולת שלו, הוא תופס תקן של זר, ועם רף המשכורות החיפאי אני לא מאמין שחיפה יכולה להחזיק שוער זר שיהיה טוב יותר מישראלי. אמיר אדרי יכול לשמש כשוער ראשי סוף סוף ואולי להפוך ליורשו של התמנון, אבל אם הוא לא יעמוד ברף אפשר לבדוק אופציות בנוער, אני מאמין שנוכל למצוא שם פרוייקט לטווח הארוך שישתלם למועדון, וגם אם שם לא מוצאים שוער מתאים אז מרציאנו(אשדוד), הרוש(בית"ר) או בוריס קליימן(ת"א) יכולים להיות פתרון טוב.

הגנה

לחיפה יש את אחד הבלמים הטובים בארץ, דקל קינן. דקל הוא יורשו של בנאדו, הוא חזק, יודע להבקיע, מציל כדורים מהקו, ומעל לכל – ירוק בכל רמ"ח אביריו. עיתונאים יכולים להמשיך לחפש אותו בכל מהלך, אבל עדיין מדובר באחד הבלמים הטובים בליגה, כזה שיכול להוביל הגנה לאליפות. לצידו של דקל צריך בלם נוסף, חזק, כזה שיכול להוות קיר הגנתי במשחקים באירופה, צוצאליץ' הוא בלם טוב שצריך רק לקבל יותר ביטחון, וסארי פלאח הוא פרוייקט לטווח הארוך, ככה שבגדול הבעיה היחידה שיש לחיפה בבלמים זה אנדריי פילאבסקי, הוא פחות טוב מעמיתיו הישראלים ותופס תקן שני לבלם זר, אין טעם ששחקן ברמה כזאת יישאר בחיפה, בטח ובטח כאשר הוא על משבצת זר.

הבעיה האמיתית מגיעה מצד שמאל, משומר די הבטיח את מקומו בהרכב, הוא אולי לא המגן הכי טוב בליגה אבל הוא בסדר, כאשר השוער יהיה ישראלי, ואנדריי לא יהיה בקבוצה, אני מאמין שבחיפה יוכלו אולי למצוא מגן זר ימני, כזה שיזכיר את מסיללה. איפה היינו? אה כן, צד שמאל, טווטחה יכול לעשות אחלה של התקפה אבל הוא לא ממשומע הגנתית, לעומתו שיימן עושה הגנה נהדר אבל הוא לא מהווה איום בחלק ההתקפי, הפתרון לבעיה הזאת יהיה בידיי המאמן, אני מאמין שרוני לוי יוכל לחנך את טווטחה ולשנות את הרגליו, ולעומתו אלי כהן יוכל להוציא הרבה פנינות חכמה משמואל שיימן, יש לחיפה מגנים מעולים, הכל עניין של ביטחון!

קישור

ברצועת הקישור הבעיות מתחלקות לשני כיוונים, הבעיה הראשונה היא המחסור בקשר דפנסיבי רציני, והבעיה השנייה היא אי מימוש פוטנציאל של קשרים התקפיים קיימים. כולנו זוכרים את קנדאורוב,בניון, עטר, פראליה, רוסו, רפאלוב ואפילו דירסאו שהיה לא רע(כבש פה ושם וחילץ הרבה כדורים), והיום? הכל רק בתיאוריה, אין ספק שעידן ורד יכול להיות פליימייקר נהדר, אין ספק בכלל שחן עזרא הוא אחד הקשרים הכי כשרוניים היום בארץ, אבל החיפאים תמיד נשארים עם הפוטנציאל, ולא עם היכולת. ברמת הפוטנציאל חיפה אלופה, ברמת היכולת עצמה, היא עוד רחוקה מזה.

החלק האחורי של הקישור הוא זה שקובע את השליטה מול קבוצות הצמרת, מכבי תל אביב הוכיחה את זה עם ראדי ואלברמן, בזמנו הפועל תל אביב עשתה זאת עם שי אבוטבול, אפילו בבית"ר של שנות ה2000 היה את בואטנג בתור חומה באמצע. חיפה חייבת דיפנסיבי בעל שיעור קומה, ובזכות שחרורם של אנדריי פילאבסקי ובויאן שארנוב יוכלו בחיפה להביא עוד קשר, זר איכותי שיחליף את בוקולי וקטן חסרי הסיבולת(מה לעשות, בגילם קשה לסחוב עונה שלמה כגרזן 90 דקות כל משחק) בכרמל ידעו לשנוא את ג'ון קולמה כאילו היה שחקן ליגה שניה, אבל אם החיפאים יפתחו משחקים מהעונות בהן שיחק, יבינו מהר מאוד שההבדל שגרזן טוב עושה באמצע(גם אם הוא לא יצירתי במיוחד) הוא קריטי, וזה אחד מהדברים שהופכים את שאר חוליית הקישור לאפקטיבית יותר, ולכזאת שיכולה להתחרות עם אליפות.

התקפה

והנה פנינת התקשורת, השם השני של חיפה בשנים האחרונות, הנתון שכל אוהד כדורגל היום אומר בלי לחשוב פעמיים – "לחיפה אין חלוץ". מצטער, לא מסכים עם האמרה הזאת, לפחות לא באופן מלא כפי שהוא מוצג בתקשורת. תורג'מן גדל מיום ליום להיות חלוץ ליגה מעולה, ואפילו באירופה יצא לו לכבוש, גוזלן נותן מספרים יפים מאוד בשביל חלוץ צעיר ואבוחצירא לוקה במזל רע בלבד(שגרר גם חוסר בטחון), מדובר בסה"כ בחלוץ טוב, אבל הנסיבות גררו אותו לעונה נוראית. את פרישקין עוד מוקדם לשפוט, אבל אין ספק שהוא יכול להיות חלוץ נהדר, גם מהיר, וגם בעל משחק גובה נהדר.

אז נכון, לחיפה אין חלוץ ענק, אין לה עומר דמארי, אין לה איזה יצחקי או ברדה, אבל דווקא באיזור הזה של המגרש יש את ההתקדמות הכי גדולה, במיוחד מכיוונם של אלון תורג'מן ושובל גוזלן, והתקדמות זה משהו שחוליית הקישור לא ממש הראתה בחצי שנה האחרונה.

מה שכן אני יכול להגיד באופן ברור, תמאש פרישקין הוא כרגע אחד השחקנים החשובים ביותר בסגל. חיפה רוצה עוד חלוץ שמסוגל להבקיע, ולהזכירכם הרמה בליגה שלנו היא בינונית, כל כך בינונית שמספיקים לקבוצת צמרת בישראל שני חלוצים שכובשים בעונה בין 10-18, כאשר אחד מהם לרוב נתקע על 10 שערים, והחלוץ הדומיננטי יותר מגיע גבוה יותר בטבלה. לידיעתכם, אלון תורג'מן היום נמצא כבר על 10 שערים.

לסיכום

השינוי בחיפה צריך להתחיל מצורת הניהול ורק לאחר מכן לניקיון הסגל, חיפה יכולים לפתוח בקיץ outlet של שחקני ליגה ברמה סבירה, אולי לא הקולקציה הכי עדכנית, אבל ב30 אחוז הנחה עדיין משתלם לקנות מציאות כאלה. את המקומות שיתפנו יתפסו שני זרים חדשים(מגן וקשר אחורי), שוער ישראלי ושאר שחקני נוער בשאר העמדות, הגיע הזמן לבנות דור חיפאי חדש, זה הזמן, הדור של "סמי עופר".

נ.ב

עד עכשיו מהפכת האיצטדיונים בארץ גרמה לסוג של "קללה" על הקבוצות שיעברו לאותם מתקנים חדשים. לאחר הפתיחה החגיגית נתניה מצאה עצמה בליגה השנייה, הכחולות ממלאבס נמצאות בין עליה לירידה, עכו קבוצת תחתית(לא שהייתה קבוצת צמרת אבל אין ספק שהיא הייתה קבוצה חזקה יותר), בית"ר שעברה שיפוצון בטדי הייתה גם היא במשברון, וכמובן שחיפה והמעבר לסמי עופר. אני לא בטוח אם זאת ההתעסקות הניהולית המוגזמת בבניית המתקן ולא בבניית הקבוצה, או אולי דווקא קשיים כלכליים, אולי אין קשר בכלל בין בניית אצטדיון לניהול תקין של קבוצה, אבל יהיה מעניין לראות האם באר שבע תכנס לסטטיסטיקה החל מהעונה הבאה…

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

מילד מבטיח שמראה ניצוצות במדי אלופת המדינה ולוקח אותה עד ליגת האלופות, לעוד שחקן בקישור המעובה של מכבי חיפה שנמצא בצומת דרכים בקריירה. כך הגיע אייל גולסה למצב החדש והלא מוכר לו – שחקן ספסל.

ב26.05.01 התקיים מחזור המשחקים האחרון של עונת 2000/1 של ליגת העל. בקריית אליעזר נפגשו מכבי חיפה ומכבי ת"א. המשחק היה לפרוטוקול בלבד, שכן חיפה הבטיחה את האליפות מספר מחזורים קודם. המשחק זכור בעיקר בגלל אוהדי מכבי חיפה שנמחצו על הגדרות בסוף המשחק, כשרצו לפרוץ למגרש ולחגוג את האליפות. הצל הכבד הזה העיב על האליפות של הירוקים וגם על עוד היסטוריה קטנה שנעשתה באותו היום.

בדקה ה67 יצא ראובן עטר, האליל של  יציע ג' ודמות כמעט מיתית בקרב אוהדי מכבי חיפה, ונכנס במקומו יוסי בניון, הסופרסטאר החדש של הכדורגל הישראלי ומי שזה עתה נכנס לנעליי עטר ככוכב החדש ביציעים. בניון עוד הספיק להיות מעורב בשער השלישי של מכבי חיפה במשחק שנגמר ב3-2 לטובת המארחים. על תואר האליפות, שהגיע אחרי 7 שנים שחונות, חתום יותר מכולם הקשר הצעיר עם 13 שערים ו13 בישולים, כשהוא גם נבחר לשחקן העונה של הליגה. כשהגיע גולסה לחיפה וקיבל את מספר 15 של בניון ההשוואות לא איחרו לבוא.

מתחילת הקריירה שלו, דיברו על אייל גולסה כבניון הבא. הוא נחשב לכשרון הכי גדול של השנתונים שלו, ולא היה ספק שהוא בדרך הבטוחה להיות כוכב. במשחק הראשון שלו בהרכב, נגד מ.ס אשדוד הוא כבש שער יפהפה ונבחר לשחקן המחזור, נראה היה שההבטחה מתחילה להתממש, אך גולסה מיעט לשחק בהרכב בשנה הראשונה שלו בקבוצה וסיים את העונה עם גול אחד.

 שנה מאוחר יותר כבר אי אפשר היה להתעלם ממנו, כשתרם רבות לעלייתה של מכבי חיפה לליגת האלופות עם שערים חשובים נגד אקטובה הקזחית ורד בול זלצבורג מאוסטריה בשלב המוקדמות. אחר כך הגיע הפרשה עם לאציו, וקפיצת המדרגה ממעמד של שחקן מבטיח לכוכב מוכח לא הגיעה. מאז גולסה עומד במקום ומעמיד ממוצעים  דלים של שני שערים ושני בישולים לעונה, למעט עונת 2009/10 בה כבש חמישה שערים. המספרים והסטטיסטיקה האישית של גולסה הם לא של שחקן שמיועד להוביל את מכבי חיפה, והוא יודע את זה גם.

אחת הביקורות הבולטות נגד מכבי חיפה בשנים האחרונות היא התלות המוחלטת שלה ביניב קטן. גולסה היה אמור להיות האיש שיישא איתו בנטל של ניהול המשחק והובלת הכדור. לפרקים היה נראה שגולסה עומד לממש את ההבטחה, אך זה נשאר בגדר ניצוצות והברקות חד פעמיים. דווקא בנבחרת הצעירה, גולסה היה יציב והציג יכולת גבוהה במשחקי הידידות שקדמו ליורו הצעירות, כשבשני המשחקים נגד הולנד וגרמניה היה המצטיין במגרש.

ואז הגיע טורניר היורו וגולסה היה חלש. לקינוח, הוא גם הורחק במשחק נגד איטליה ובכך סיים למעשה את השתתפותו בטורניר. ובכל זאת היה נראה שגולסה על סף מעבר לחו"ל. בתקשורת נכתב על התעניינות מצד מספר קבוצות  וביניהן סטנדרד ליאז', שמינתה את גיא לוזון למאמנה. במכבי חיפה החלו בגיבוש הסגל עם ההבנה שגולסה לא ימשיך בקבוצה ויימכר לאירופה. על המשבצת שלו הגיע הרכש החדש מספרד, רובן ראיוס.

ראיוס הגיע וסיבך את גולסה בפלונטר. מצד אחד, הוא לא עבר לקבוצה מחו"ל, ומהצד השני המקום שלו בהרכב נלקח על ידי הספרדי החדש. ההתחלה של הספרדי במכבי חיפה לא בישרה טובות לגולסה. הוא לא הפסיק להפציץ שערים והשתלט לחלוטין על התפקיד של יניב קטן כמוביל הכדור העיקרי של הקבוצה.

גולסה החליט לא לחדש את חוזהו בחיפה וההנהלה החליטה להשעות אותו ולתת לו להתאמן עם עמאשה ועזריאל המנודים. הקשר כנראה הבין שהוא חייב לשחק , וזה לא משנה כרגע אם זה בארץ או בחו"ל  והגיע לסיכום עם הקבוצה על המשך דרכו.

בינתיים הקבוצה החלה לקרטע, ואיתה צלל ביחד ראיוס. השילוב של המומנטום השלילי שהקבוצה נקלעה אליו עם הקמפיין בליגה האירופית מאלצת את בנאדו להשתמש ברוטציה, וכך אחרי שחזר לסגל מוצא את עצמו גולסה בפתחה של עוד הזדמנות להוכיח מה הוא שווה, רק שעכשיו נקודת הפתיחה שלו שונה. אם בעבר, למרות יכולת בינונית, גולסה ידע שהוא באנקר בהרכב, היום הוא צריך להילחם על דקות משחק. הסיטואציה החדשה יכולה להוציא ממנו רעב ואסרטיביות שלא ראינו ממנו בעבר, ההבנה שהוא לא מוגן יכולה לתת לו את קריאת ההשכמה שהוא היה צריך. אולי דווקא מהמקום הזה הוא יצמח ויתפתח להיות השחקן שכולם ציפו שיהיה.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

אריק בנאדו היקר שלום!

בלי שום קשר לשני ההפסדים האחרונים ועם קשר לשני ההפסדים האחרונים, די! אני שותק לגבי הסוגיה הזאת הרבה זמן אבל הנה הגיע הרגע הנכון לומר את זה. יענקל'ה שחר משקיע את מיטב כספו במחלקת הנוער הטובה בארץ, הגיע הזמן שהיא תניב פירות.

נכון, יש ימים רעים במשרד, יש גם שבוע רע במשרד, יש גם חודש רע במשרד, אבל, יש משרד שחלק מעובדיו לא מתאימים! אני לא שוכח לך את השמינייה באזרבייג'אן, אני לא שוכח לך את סיום העונה הקודמת שבה הרמת אותנו מהקרשים, הצלחת במה שאחרים אולי לא היו מצליחים, כל הכבוד לך, אבל הגיע הזמן לשינוי.

בואו נודה על האמת, למכבי חיפה יש דור מוכה טראומה, דור שאיבד את הילת האימים שהייתה סביבה, דור שהיה פעם סיוט לכל ההגנות בארץ, ובצדק, תשאלו את אוהדי ליברפול שראו את בוקולי מפתיע אותם באנפילד. היום אחרי אובדן האליפות להפועל תל אביב, אובדן הגביע בעונה שעברה ושיא ה0-0-0 בליגת האלופות הוא הפך מסרט אימה טוב לפארודיה אמריקאית קלילה, הדור הזה איבד כוח, אבל במיוחד איבד את כוח הנעורים שלו.

פעם שיחקו בקריות שחקנים גדולים, ולא, אני לא מדברים על החלוצים, אני מדבר על הקשרים. בוקולי בעבר היה אחד מהשחקנים החמים ביותר בליגה וליניב קטן הייתה בעיטה מהמפחידות שנראו. היום קטן ובוקולי (ובעיקר בוקולי) לא מצליחים לבעוט למסגרת, אני לא מדבר על כוח, חדות, מסוכנות, אני מדבר על המסגרת! שלושה עמודים לבנים ממתכת שקובעים את גבולות השער! ומשומר? אין בכלל מה לדבר, למשומר יש רגעים מעטים בתור מגן טוב – שתי בעיטות משוגעות לחיבורים בהפרש של שבועיים לפני בערך חמש שנים. בהתרשמות זריזה לגבי עמדה זו ראיתי הרבה מאוד תקווה דווקא מאלעד גבאי המהיר.

באר שבע הכריעה משחק במחזור הזה ע"י שתי בעיטות מחוץ לרחבה, תשאלו את ראדי ופריצה מה הם יודעים על בעיטות מרחוק, זוכרים את גול האליפות של סולארי? תדפדפו בדפי ההיסטוריה ותבדקו מה עשו ז'וטא, פראליה, רוסו ובניון במדים הירוקים, הם בעטו! והרבה! ומעל לכל, למסגרת! בוקולי וקטן לא מסוכנים, משומר בקושי מצטרף למשחק ההתקפה ולא יודע להרים בתנועה. זה נכון שצריך הרבה הנהגה, וחשוב שיש על המגרש שחקנים שמנהיגים, אבל גם צ׳יף אינדיאני בן 70 יכול להנהיג שבט, אבל אני בספק אם הוא יכול להרים חנית.

איסמאיל ריאן כבר הוכיח שהוא קשר מהיר, מסוכן שיודע לסכן את השער, שובל גוזלן כבש בנוער יותר שערים מאשר כל החלוצים שלנו ביחד בעונה שעברה, ומה לגבי לאוטה? כוכב? בשביל מה משקיעים כל כך הרבה כסף אם בסוף אנחנו רואים שחקן כשרוני ומהיר כמו סלליך חותם בבית"ר? אני פשוט מתעצבן כל פעם מחדש כשאני רואה את סגנון המשחק שאליו נכנסים עזרא וראיוס, שני קשרים מהירים וטכניים שמובלים ע"י "המנהיגים" לשחק יותר לאט ממה שהם רגילים. זה שבוקולי או קטן מתופקדים כקשרים אחוריים לא אומר שלא צריכה להיות להם יכולת התקפית! אל תשכחו איזה ביקורת הייתה לנו כנגד סיידו יאיא וקולמה על כך שאין להם מושג בהתקפה, אז כשמדובר בבוקולי וקטן זה בסדר?

קשר מסוכן שמצליח לבעוט ולהיות מסוכן מחוץ לרחבה זה מעולה לקבוצה במיוחד כזו כמו חיפה, היא משחקת עם שני חלוצים שעם מיקום נכון יוכלו לנצל ריבאונד מכל בעיטה, תשאלו את אלון מזרחי ואת שלומי ארבייטמן בעונת ה28 שערים שלו, לחלוצי חיפה יכול להיות מיקום נהדר, אבל עד שמישהו בועט זה אפילו לא למסגרת. יש חלוצים שרק ממיקום עשו קריירה (תשאלו את אינזגי), קטן ובוקולי לא משאירים את ההזדמנות.

בקיצור אריק היקר, תן לנוער לשחק, תן להם, אתה לא תצטער, בפעם האחרונה שעשינו את זה הצלחנו לייצא לאירופה את חמד, רפאלוב, כיאל וקינן (שהספיק לחזור).

תודה מראש,
טל

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

אני זוכר אי שם בתחילת העונה, בערך בתחילת חודש אוגוסט, דיברתי עם חבר קרוב על מצבה של מכבי חיפה ומה יהיו הישגיה בעונה הזו. היו כמה דברים מרכזיים שכבר אז אמרתי לו, הראשון מביניהם זה שחיפה תהיה בצמרת בסוף העונה. הדבר השני הוא שהסגל של חיפה נראה לי קצת רחב מדי, בכל זאת אנחנו לא משחקים בכל כך הרבה מפעלים גדולים בו זמנית כדי שזה יצדיק את זה. הדבר השלישי היה המשמעותי ביותר, הייתי מוכן לחתום על זה כבר אז, מה זה היה אתם שואלים? אריק בנאדו הוא המאמן הבא של מכבי חיפה, אבל האמת לא חשבתי שזה יקרה כבר באמצע העונה של ראובן עטר.

מאז חיפה הספיקה להיות מקום אחד מהתהום, וכרגע מקום אחת מהפסגה. היא הספיקה לעבור הרבה פציעות, מאמן אחד שהלך, הפסד לצהובים, ניצחון מרשים על האדומים ויענקל'ה אחד שמנצח על כל התזמורת. בסופו של דבר נוצרה כאן קבוצה לא רעה בכלל, ומגיע לה מקום בצמרת ואין על כך ויכוח בכלל.

אפשר לדבר שעות על כל היתרונות של מכבי חיפה, ויש לה הרבה כאלה. אפשר להגיד שהיתרון הראשון מחוץ למגרש הוא כמובן ההנהלה, מה שכמובן אין כרגע לאדומים מתל אביב. היתרון המרכזי ביותר על המגרש הוא כמובן ההגנה. בעונה אחת חיפה הספיקה לעבור מאחת הקבוצות הכי חלשות הגנתית בליגה, לקבוצה הכי חזקה הגנתית, הכל בעונה אחת. הדבר החשוב השני הוא כמובן הכיבושים, חיפה הפכה לאט לאט, בצעדים קטנים לקבוצה התקפית מעולה שיודעת לסיים מול השער, ואם יש לכם זכרון קצר, אני ממליץ לכם לראות תקצירים של חיפה מתחילת העונה, אני בטוח שיווצר לכם סרטון החמצות ענק שיעבור את החצי שעה בשקט.

מדובר בהחמצות פשוט משוגעות: אחד על אחד, מול שער ריק, 10 מטר, 3 מטר, קורה, משקוף, מה זה משנה? הכדור פשוט לא נכנס. רוצים עוד יתרונות? רצועת קישור מהטובות בליגה, וזה עוד כשעידן ורד פצוע, תוסיפו לכל זה את דקל קינן ואדין צוצאליץ', צמד הבלמים הטוב בליגה, ואל תשכחו כמובן את אלה שכבר הספידו, קטן ובוקולי שחוזרים בענק, ואיפה נכנס טאלב טוואטחה הכשרון המתקמבק לכל הסיפור?

עם כל החוזק ולמרות הכל, לחיפה יש כמה נקודות חולשה, והגדולה שבהן היא הסגל. לחיפה יש סגל רחב כאילו היא נמצאת ב-4 מפעלים בו זמנית, אין מקום לכל כך הרבה שחקנים בקבוצה כזאת, במיוחד לא בצמרת. בכל משחק יש לחיפה 11 על הדשא, ספסל מלא שחקנים, ועוד ספסל וחצי ביציע. גם ככה אין רוטציה גדולה, אז כשהקיץ יגיע זה יהיה זמן מושלם להיפטר מכמה שחקנים שפשוט לא מתאימים למערכת ולרמה החיפאית. אחד מהשחקנים האלה הוא דלה ימפולסקי למשל, שעם כל הכבוד לאתלטיות הבלתי נגמרת שלו, אין לו טכניקה וראיית משחק, לפחות לא לעמדות הקישור שבהן הוא מתופקד. מהירות ואתלטיות זה טוב וחשוב, אבל אם הגוף פועל יותר מהר מהמוח יש כאן בעיה.

דלה, תדבר עם טאלב על הנושא, או אולי תנסה ליצור קשר עם פיטר מסיללה, הם יסבירו לך שמנועי סילון זה מעולה, אבל בלי כנפיים המטוס לא יוכל לעוף. הרשימה של אלה שאינם מתאימים ממשיכה הלאה, בין אם זה אנדריי פילבסקי, עודד אלקיים, תמיר כהן או דניאל הבר. בשביל מה צריך כל כך הרבה רכש? אל תשכחו שיש גם כשרונות מעולים בנוער שלא יקבלו הזדמנות בגלל רוחב הסגל.

מעל לכל יש נתון מעניין מאוד, מכבי חיפה היא אחת הקבוצות הכי קבוצתיות בליגה, כמעט כל חלק במערך כובש. כך למשל יוצא מצב שבו לדקל קינן יש מספר כיבושים זהה ליניב קטן (שלושה שערים), ולחן עזרא (6 שערים) יש יותר כיבושים מהחלוצים אלון תורג'מן(3) או דינו אנדלובו (4), אין ספק שזהו יתרון על קבוצות אחרות שתלויות תמיד בשחקן אחד או שניים שכובשים, אבל כאן גם נעוץ החסרון הגדול ביותר. לחיפה אין סקורר גדול, אף אחד מארבעת החלוצים שלה הוא לא חלוץ גדול ומפחיד שמאיים לפרק את כל ההגנות בליגה. כרגע על המשבצת של החלוץ הזר יושב דינו אנדלובו שעד כה סבל מפציעה די ארוכה, אך עכשיו כשהוא כשיר ומשחק הוא יצטרך לתת עוד הרבה יכולת עד סוף העונה. אין ספק שאם הוא לא יתחיל לתת מספרים הוא ימצא את דרכו החוצה, חבל לבזבז משבצת של זר על שחקן בינוני. השחקן הכי חשוב במערך ההתקפי, כנראה גם זה שבונים עליו להיות סקורר אימתני הוא וויאם עמאשה, שכבר הוכיח שהוא יכול להיות אחד כזה, אך הפציעות החוזרות שלו מונעות ממנו להפוך לסקורר המוביל בקבוצה ואולי גם בליגה. מה לגבי אזולאי ותורג'מן? כרגע המספרים מראים שהם כובשים בערך כמו כל קשר אחר, או מגן תוקף טוב, ממש לא במספרים של חלוצים.

אחרי כל זה נשארנו עם הנקודה אולי הכי בעייתית בקריות: אפודת השוער. כרגע, בויאן שאראנוב מראה יכולת יציבה, הוא השתלב טוב מאוד בקבוצה והבטחון שלו עם קינן וצוצאליץ' מורגש. איפה מתחילה הבעיה? כשיש לחיפה עוד שני שוערים, האחד לקראת (כנראה) עונת פרישה, הלא הוא ניר "התמנון" דוידוביץ', והשני הוא כזה שכבר הוכיח בעבר שיש לו יכולות להיות שוער ליגה מעולה, הלא הוא אמיר "איש הקעקועים" אדרי. שלושה שוערים טובים על אפודת שוער אחת. תמיד בקבוצות כדורגל יש מקום לרוטציה קלה מאוד, משחקי גביע או גביע שלישי בחשיבותו, אבל גם אז הרוטציה תמיד נמצאת רק בין שני שוערים. אני לא רואה מצב שבו אדרי נשאר בקבוצה עוד עונה עם מנוי קבוע ליציע, לעומת זאת אני גם לא רואה את התמנון מתייבש על הספסל ושותק דווקא בעונת הפרישה שלו, העונה שבה הוא רוצה לסיים את הקריירה המפוארת שלו בצורה הכי יפה.

בסופו של יום יש לי רק דברים טובים להגיד לירוקים, ובמיוחד לאריק בנאדו, לא על הנצחון בגביע, וגם לא על המקום השני, אלא על רוח הלחימה, הכיף שבכדורגל, החיוך שחזר לפניהם של השחקנים שבשנתיים שלוש האחרונות ראו גם הרבה רגעים קשים, והכדורגל שלהם היה קצת חיוור. מגיעות לחיפאים הרבה מחמאות על משחק ההגנה וההתקפה שלהם, שגם בהפסד או בתיקו, הקבוצה נראית טוב. כך יוצא מצב שבו חיפה מפסידה לבני יהודה 2-0 אבל בנתונים בסוף המשחק רואים שחיפה "התאבדה" על השער של בני יהודה, אך לצערה, הכדור פשוט לא נכנס. נשאר לחיפה רק לתת הכל בעונה הזאת ולקוות שייצא ממנה משהו, בין אם זה גביע, בין אם זה אליפות או בין אם זה שניהם, וכרגע זה אפשרי, להזכירכם האליפות האחרונה שהצהובים לקחו הייתה כאשר הם סגרו פער גדול מאוד מחיפה ובסופו של דבר במחזור האחרון הם היו אלופים על הפרש שערים.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

סמכותיות, מקצוענות, טקטיקנות, הכל טוב ויפה, אבל בכדורגל מה שיותר חשוב ומשפיע זה יחסי האנוש.

החיבוק החם והחברי שקיבלו השחקנים מאריק בנאדו, הקים מחדש את מכבי חיפה על הרגליים. ככה הדברים עובדים גם מעבר לים – פפ הצעיר הפגין חברות, הוריד לחץ, ליכד את השורות והפך את ברצלונה למפלצת אימתנית, די מטאו בצ'לסי החזיר לשחקנים את החשק והם גמלו לו בגביע האלופות, קלינסמן השיב לגרמנים את החיוך ואלו הפכו למכונה משומנת במונדיאל. המסקנה: ידע זה מרכיב חשוב, אבל ברגע שמאבדים את ההנאה, הכול נשכח.

כדורגל זה לא מדע בידיוני. בסוף, אחרי כל הניתוחים הבומבסטיים והסיבוכים המילוליים מסביב, אנחנו מדברים על משחק שמטרתו אחת – הנאה. ואם מישהו שוכח את זה בדרך, התוצאות לא יאחרו להגיע. כי אין הצלחות בלי הנאה מהמשחק – ראו ערך הטוטאל פוטבול של הולנד בשנות ה-70', הישגיה של מילאן המדהימה בשנות ה-90', ביצועיה של ברצלונה הענקית בשנים האחרונות, ולהבדיל אלפי הבדלות, חיבורה של מכבי חיפה בתקופת שרף, שליטתה הבלעדית של הפועל פ"ת בתחילת ה-60' ועלייתה לגדולות של מכבי נתניה בשנות ה-70' – כל סיפורי ההצלחה הגדולים, שאינן הבלחות נקודתיות, מקורן בתשוקה עזה, והנאה צרופה מהמשחק, תלכיד חברתי מרשים וחיבור בין אנשים, לפני היותם שחקנים.

אינני מזלזל לשנייה במורכבות של משחק הכדורגל, בטח ובטח בעידן המודרני, אינני מזלזל במערכים, אינני מזלזל בתכנון, אינני מזלזל ברוטציות, אינני מזלזל באף מרכיב של המשחק. אבל אם מישהו חושב שכל אלו יחליפו את התשוקה למשחק ואת היצר שמסביב לו, הרי שהוא טועה בגדול. תסתכלו מה קורה עכשיו במכבי חיפה. הראש של כל השחקנים היה מתחת לאדמה. אף אחד לא מערער על העובדה שראובן עטר הוא איש כדורגל בחסד עליון ומאמן מצוין, אבל עובדתית, הוא איבד את חדר ההלבשה, ויצר הסוליסטיות שלו באימונים הורידו לרבים משחקני הקבוצה את החשק. כל זה מתווסף לדחיקתו של הקפטן קטן, והאווירה הקודרת שנוצרה אחרי הכניעה לנמושות הליגה. בסיטואציה שנרקמה, עטר לא יכל להוציא את העגלה מהבוץ ושחר נאלץ לגזור את גורלו אחרי לבטים קשים באמת ובתמים. חשוב להבהיר: אין דבר שרצה עטר יותר מאשר להצליח בקבוצת נעוריו, זה פשוט לא הלך – דבר שקרה לגדולים ממנו לפניו ויקרה לגדולים ממנו, יש להניח, אחריו.

ולפתע בא אריק בנאדו, עד לפני שנה שחקן מן המניין בחיפה, ועשה מה שכל שחקן בחיפה שיווע לו חודשים: חיבק, עודד, זרק מילה טובה, שיקם את אווירת הנכאים בחדר ההלבשה. צודק אייל ברקוביץ' שטוען מפורשות – שמחת החיים של שחקני חיפה חזרה, וברגע שיש שמחה, דברים מתחילים להתחבר. כמובן שאפקט הזעזוע רק מוסיף לירוקים, אבל מאחורי השינוי עומדת עובדה בולטת – החיוך חזר לפניהם של גולסה, עזרא, עמאשה ואזולאי, ושום 4-4-2, 4-3-3 או 4-5-1 לא ישכנע אותי אחרת.

בשנה שעברה צ'לסי של וילאש בואש לא המריאה בשום אספקט של המשחק. השחקנים נראו כבויים, הפורטוגלי החביב לא התחבר אליהם מנטלית ונראה היה שהוא התעסק יותר במחברת מאשר באחדות הקבוצה – המאמן ניסה למצוא פתרונות טקטיים, דחק לספסל את למפארד וטרי וקיבל בתמורה תבוסה מרה לארסנל ותיקו מביך מול גנק. חילופי הגברי, והגעתו של רוברטו די מטאו, שינו את התמונה ב-180 מעלות – די מתאו האיטלקי, כוכב צ'לסי עד לפני עשור, איחד את השחקנים, גרם להם שוב לתיאבון אחרי דאבלים פסים מלוטשים באימונים וסגירות אלכסוניות מוצלחות, ובלי יותר מדי שינויים מקצועיים, עם אותו חומר שחקנים, קטף את גביע אירופה לאלופות. אז איך סיטואציות לא מובנות כמו זו קורות? התשובה פשוטה: בכדורגל הרבה טמון בתשוקה למשחק – ברגע שהיא נאבדת, מאלף ואחת סיבות (לא כולן תלויות או קשורות במאמן המכהן), הקבוצה חייבת לחזור כמה צעדים אחורה ולבדוק איפה הדברים התערערו.

חברים, לא יצר ההרס, המלחמה ואובדן העשתונות הוא זה ששובר שיאים בענף הכדורגל. הנכון הוא שדווקא החזרה לנקודות הבסיס, ההנאה תוך כדי המחויבות, הכיף תוך כדי היצירתיות, הם אלו שכובשים את הפסגות, למרבה הפלא, ולטעמי, גם למרבה האושר.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם