תגית: אלי טביב

כאשר שכרו של עובד אינו משולם לו כדין, קמה לו הזכות להגיש תביעה לבית הדין לעבודה מכוח חוק הגנת השכר, וחוקים נוספים. על פי פרסומים שונים בתקשורת, שכרם של שחקני בית"ר ירושלים עוכב במשך חודשים רבים.

ספורטאים, בניגוד לעובדים שכירים במגזרים אחרים, אינם רשאים לפנות לבית הדין לעבודה, אלא מחויבים לבוררות במסגרת ההתאחדות לכדורגל. הם גם אינם רשאים לעזוב את המעביד. ליתר דיוק, הם יכולים לעזוב אך לא יהיו רשאים לשחק עבור קבוצה אחרת, כל עוד כרטיס השחקן והרישום בהתאחדות לא ישונו בהסכמת בית"ר.

כדי לפתור את התסבוכת הזאת השחקן יכול לפנות לכמה גופים. לדוגמא, הרשות לבקרה תקציבית, וארגון שחקני הכדורגל בישראל.

הרשות לבקרה תקציבית דורשת ערבויות, ובטוחות מהקבוצות על מנת למנוע מצבים מסוג זה. על מנת לאכוף את תשלום השכר, רשאית הבקרה התקציבית להוריד נקודות, למנוע מהקבוצה להשתתף בליגה, ולהעמיד לדין משמעתי. בכל מקרה, עצם הפקדת הערבויות לכיסוי הוצאות הקבוצה נועד להבטיח את תשלום השכר, ללא קשר למצבה הפיננסי הנוכחי של הקבוצה. במקרה של בית"ר ירושלים, שרק לאחרונה החליפה בעלים וכיום מוחזקת על ידי אלי טביב בשיתוף עם עמותת האוהדים, נראה שהבקרה התקציבית נרדמה בשמירה. הרי או שהערבויות לא הופקדו או לחלופין בוחרת הבקרה לא לממש את הערבויות הקיימות. העובדה כי חובות השכר נוצרו בתקופה שקדמה לעמותה ולאלי טביב אינה רלוונטית משום שהבעלים הנוכחי רכש את הקבוצה, ועל כן זכאי לזכויותיה וחב את חובותיה.

ארגון שחקני הכדורגל, המתפקד על פי הגדרתו כאיגוד מקצועי שמטרתו לקדם מעמד שחקן הכדורגל, הוקם, בין היתר, לצורך טיפול בסוגיות שכר. באתר הארגון אנו נתקלים בכתבה מרתקת על הלנות שכר בפורטוגל, בהמשך אף קיימת סקירה קצרה של המצב באיטליה. כלומר, או שהארגון יצא לחופשה אירופה או שהוא מתעלם מהמציאות הקיימת בישראל. ההתהדרות של הארגון בדבר פתרון משברי שכר וסיוע לשחקנים זוכה לביטוי נרחב באתר האינטרנט.

אולי נפנה ליו"ר הארגון, חיים רביבו, ונבקש שיתערב לטובת השחקנים שאותם הוא לכאורה מייצג. אותו יו"ר שהצהיר "באתי לתרום מניסיוני ומהיכולת שלי לקידום זכויות שחקני הכדורגל בישראל. יש להם זכויות מסוימות – את חלקן הם קיבלו ואת חלקן לא" והוסיף "השחקנים יקבלו את שלהם, בדרך טובה או בדרך לא טובה. זה נראה למישהו הגיוני ששחקנים לא יקבלו משכורות במשך חודשים והכל יתנהל כרגיל"

אופס. רביבו הודיע לאחרונה על פרישתו מהתפקיד המאתגר והוא כעת משמש כ"נציג הבעלים" בבית"ר ירושלים ואף שוקל לרכוש חלק מהבעלות. מרתק לראות שאותו נציג השחקנים שלקח על עצמו את הדאגה לזכויות השחקן משמש כעת כנציג בעלים בקבוצה שאינה מקפידה על אותן זכויות.

המציאות העגומה של שחקני הקבוצה מתעצמת כאשר הם רואים כי לקבוצה יש כסף על מנת לנסוע למחנה אימון בברלין, להביא זרים למבחנים, ולהתראיין לתקשורת בדבר התקציב הראוי שתעמיד הקבוצה. כל זאת, כאשר כבר כ 4 חודשים נאלצים השחקנים לשמוע כי המשכורת שוב לא הופקדה.

בקטנות

"אישית היה לי קשה להגיב בחיוב מכיוון שידעתי מעט מאוד על כדורגל נשים" גיא עזורי, ראש הצוות המקצועי של פרויקט סגל הזהב לנערות הכדורגל, מנמק את הסיבות לבחירתו לתפקיד, ואת התלהבותו הרבה. בשורה התחתונה, עוד מאמן בוגר בית הספר לאימון של מכבי פתח תקווה שממונה למשרת מאמן תחת שלטונו של אבי לוזון.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

כמו שזה נראה כרגע המצב של בית"ר ירושלים לא השתפר עם הפיכתו של אלי טביב לבעלים החדש במקום ארקדי גאיידמק. עמית בן שושן וערן לוי עזבו, אריאל הרוש מתנדנד ובסך הכל יש בבית וגן רק חמישה שחתומים על חוזה.

בגזרת הרכש אין שום דבר מעודד. אלי כהן מהפועל רמת גן הוא לא מאמן טוב מאלי "השריף" כהן. איש מקצוע שסיים עונה עם ירידת ליגה ומקבל קבוצה ששואפת לצמרת בליגת העל? מריח לא טוב. ואם בריחות עסקינן, מה נגיד על הרכש בדמות דוד רביבו, אחיו של נציג הבעלים החדש חיים? לחיי הקומבינה וחוסר המקצוענות. נראה מה שווה החברות הזאת על הדשא, שם לכישורים יש משקל גדול מלקשרים (ולשקרים).

אלי טביב רחוק מלהיות בעלים אידיאלי. מסתכסך עם כולם, בעל עבר פלילי ואולי גם הווה, קשה להוציא ממנו כסף ואם זה לא מספיק הוא גם שתלטן. כזה שמנסה לעיתים לקבוע למאמן שהוא מעסיק את סגנון המשחק, למרות שהוא מבין הרבה פחות ממנו בכדורגל. למרות כל זה, הייתה תקווה שלעומת השנים האחרונות בהם גאיידמק היה קצר במזומנים והקבוצה ניסתה בעיקר לשרוד, עידן טביב יהיה טוב יותר. הוא יזרים יותר כסף למועדון, יגיע רכש טוב ולמאמן יהיה עם מה לעבוד חוץ מכמה צעירים וזר וחצי. לטביב כנראה יש כסף להשקיע, אבל הוא מתעקש לשמור אותו אחרי שקנה את הקבוצה. אם הוא ימשיך להתבנקר כמו שעשה בהפועל תל אביב ולפני כן בכפר סבא, הוא עלול למצוא את עצמו ואת בית"ר ירושלים שאותה הוא אוהד, בליגה השנייה. כפר סבא אגב, אותה הוא עזב כשנשרה לליגה הלאומית, כבר צנחה לליגה א' לראשונה בתולדותיה.

טביב עושה לעצמו בעיקר בושות, ולקבוצות שהוא מנהל בעיקר בעיות. זה צפוי להמשיך גם בבית"ר. האוהדים בינתיים מחבקים אותו תרתי משמע, אבל רצף של ניצחונות לא טובים והם שורפים את המועדון, ולא מטאפורית. חיים רביבו, שממנו לא תשמעו מילה רעה אחת על טביב כל עוד הוא עובד אצלו, כבר ניסה להתחנף לאוהדים הקיצונים וחבל. "לא נחתים שחקנים ערבים כדי להתגרות באוהדים". יופי, המופרעים מכים עובדים ערבים במקדונלדס והנציג של הבוס נותן להם קינוח חינם. רק שיקפיד שזה לא יהיה כנאפה. כמו שזה נראה כרגע בית"ר ירושלים שוב הולכת העונה לשום מקום, הבלאגן חוגג ואיזה מסכנים האוהדים, למרות שאולי זה בעצם מגיע להם.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

אבוקסיס את הפועל תל אביב זה שידוך מתאים שכבר היה צריך להשתדך קודם לכן. בגלל בעלות שכונתית של אלי טביב זה לא קרה לפני שנה ועכשיו הקשר המחונן יכול להמשיך את קריירת האימון בצורה טובה.

יש לו נתוני פתיחה מצוינים. גדל במועדון כשחקן, נחשב לסמל (למרות שכיכב גם ביריבה השנואה בית"ר ירושלים) וגם שימש כעוזר מאמן שם. הוא יודע איפה כל דבר נמצא (כולל הנייר טואלט שליהי טביב הייתה ממונה על הזמנתו) מכיר כבר חלק מהשחקנים, ויש לו הנהלה נוחה לעבוד איתה.

המוקש היחידי שנראה לעין זה אויבים מבית כמו שביט אלימלך, איתו לא הסתדר בעבר. גם ניצן שירזי, שביקש מרמון ושות' את השוער לשעבר בתור מחליפו על הקווים ונענה בשלילה יכול להתגלות ככזה. זאת אופציה שקשה להאמין שתקרה, כי שירזי הוא לא אחד שחותר תחת הבעלים וחורש מזימות. עובדה, אפילו את טביב הוא סבל בשקט. אבוקסיס יצטרך לדעת לשמור על יחסי עבודה תקינים עם אלימלך, לו יש פחות מה להפסיד במקרה של פיצוץ ביניהם.

יקיר וולפסון חווה תקופה נפלאה יחד עם אלי גוטמן בהפועל תל אביב ואחר כך הרשים בבני יהודה. המינוי שלו כעוזר מאמן נבחרת ישראל היה ראוי. הוא לא אחד שאפשר כרגע להזכיר באותה נשימה עם גדולי המאמנים בארץ, אבל המשקל של עוזר מאמן קטן מזה של המאמן עצמו ולאבוקסיס יש רזומה מצוין בתקופה הקצרה שלו בענף האימון.

עומד לרשותו סגל טוב. החוד קטלני, עם השילוב של דמארי ובן חיים. בקישור ורמוט חזר וברמה המקומית זאת תוספת משמעותית. הגיעו זרים שעדיין לא השתלבו אבל אנחנו רק אחרי חמישה מחזורים. ההגנה סובלת מבלמים חלשים\זקנים. זה עוד היה בתקופה שאבוקסיס וגוטמן אימנו שם. אולי בתור שחקן שידע לשחק קשוח ולעשות הגנה, המאמן הטרי ירכוש שחקן איכותי שייצב שם את הבעיות. גם המגנים לא בשמיים, אחד מאוד מבוגר והשני רק מבוגר. מול אתלטיקו מדריד זה היה מביך, אבל בליגה של לוזון לא חייבים להיות רוברטו קרלוס. עמדת השוער, כלומר אדל, מכוסה.

הנפילה של מכבי חיפה והפער הגדול שלה מהמקומות הראשונים נותנת פוש וצ'אנס מצויין להפועל תל אביב להתמודד על האליפות. תהיה לה בעצם רק יריבה אחת להתמודד איתה עליה, מכבי תל אביב. עד יום שני בערב הכול עבד שם וכולם שמחו וליקקו לאוסקר גארסיה אבל הגיע הפסד אחד והרפש מתחיל לצאת החוצה. נראה איך יתמודדו שם עם הלחץ.

אבוקסיס צריך ללמוד את הקבוצה שלו ולהתחיל לעשות את מה שהוא יודע. כדורגל התקפי וטוב. מאוד יכול להיות שזה יספיק ואם לא, מה כבר קרה? הוא הרי רק זמני פה.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

אז מה, נפטרנו מטביב, אה? כמה יחסרו לי הכתבות על אי תשלומים שלו לשחקנים, סינון שיחות שלהם ושל עובדים שלו, הדוגמה של "ראיין גיג" כמודל לחיקוי ושאר השכונתיות שלו. עוד מעט תחל האולימפיאדה, אז בדירוג הבעלים הגרועים בהיסטוריה טביב לוקח את מדליית הארד. ויקטור יונה כסף (אל תתעצבן חביבי, תזכור שמדובר בכסף) ואת הזהב לוקח אתם יודעים מי.

אלי טביב הלך, עכשיו נשארו רק עוד מאה כמוהו בכדורגל המקומי. בעלים שחושבים שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים, רודפי פרסום, שהתהילה המפוקפקת עלתה להם לראש. כאלה שמלכלכים על המאמן בתקשורת, עושים ממנו סמרטוט ובסוף אחרי כל ההשפלות הוא נשאר לעבוד אצלם.

זאת תופעה שצברה תאוצה רק בשנים האחרונות. פעם המצב היה שונה. היה את הירושלמי שהזכרנו ו…זהו פחות או יותר. עם כל הבהמיות שהולכת היום אני מתגעגע כבר לדדש ולמפיות שלו.

ההתאחדות עומדת מנגד ולא עושה שום דבר. לא רק זה, חלק מאותם בעלים חברים בה. חלקם בעלי עבר פלילי ומפוקפק אבל האירגון מתעלם כי נוח לו.

אלה אנשים שיראו ומראים נאמנות פוליטית, אז למי איכפת שהם מטנפים את הענף? ולמה אפשר לצפות כשהיושב ראש מראה חוסר אובייקטיביות, מעודד קבוצה קבל עם ועדה וצורח על שופטים? הדג מסריח מהראש גם אם אין נמל בפתח תקווה. ואולי חבל שזה ככה, כי חסרות אטרקציות בעיר.

שרת הספורט עאלק, לימור ליבנת, עושה את מה שחברה לממשלה עושה כבר שלוש שנים. לא לעשות. צועקת כשיש מכות בליגת הכדורגל ("אני מבקשת!") כדי לקבל קצת רייטינג, אבל בפועל לא מזיזה שום דבר. ועדות זה לא פיתרון שמספק אף אוהד שראה את מה שקרה בוינטר ובאצטדיון המושבה, אלא רק כיסוי תחת. רוצים תוצאות בשטח. אחרי המכות במשחק האחרון בסדרת גמר היד בין הראשוניות לא נשמע קולה של השרה.

נמאס כבר לראות ולהקשיב לאבי לוזון הזחוח, שנבחר אחרי "הצבעות דמוקרטיות" פעם אחר פעם על ידי אנשים שפחדו להצביע נגדו בגלל תפקידו לשעבר בבנק דיסקונט.

לצערי אני לא רואה מצב להתארגנות אוהדים משמעותית באופק שתפעיל לחץ על לוזון או על שארי חברי ההתאחדות ונראה חילופי משמרות . ההפגנה שערך לפני כמה חודשיים אייל ברקוביץ' הזיזה כמו אקמול לאדם גוסס. והכדורגל פה גוסס. הרמה שלו מתחת לכל ביקורת, כך גם המגרשים והעניין לציבור.

הפועל רמת גן, מתוך עיקרון של הבעלים כנגד האלימות שראה, מגיעה לליגת העל עם תקציב של חמישה מיליון שקלים. איזה איכות אפשר להעמיד בסכום כזה? יש בכלל תקווה להפתיע או שזה תקציב שבא להרים ידיים מראש?

אבי לוזון אמר שהליגה הישראלית היא השישית בטיבה באירופה. אז במקום להתחנף לפלאטיני ולבלות במסיבות קוקטייל ולהתעלק על דרוגבה, שיסתכל איך עובדים באותן חמש ליגות. איך הן מתנהלות מול הקבוצות, בעלים, אוהדים. איך הן משווקות את עצמן לעולם וגורמות לאיציק מרעננה לאהוד את קטאניה או קייבו הקטנות.

הגיעה השעה גם לנסח חוקים חדשים נגד חוסר התשלומים והתבטאויות של בעלים. ההתאחדות תטיל סנקצקיות על עוברים על חוקים אלה ואז הם יחשבו פעמיים אם לשחרר את הרפש שיוצא להם מהפה. אולי גם על הדרך יתחילו לכבד את השחקנים והמאמנים שלהם, שבלעדיהם הקבוצה לא יכולה להתקיים.

 

הרבה מהמתרחש לאחרונה בעולם הספורט מאופיין בשאלות על טיבה של הרמה. בין אם זו עיתונות הספורט, בין אם זה ג'רמי לין שצץ משום מקום, ובין אם זה ארסן ונגר שיקום וילך. טור שהוא בין מחאה להצדעה

עיתונאות לשמה

בשבועות האחרונים נעשה שינוי מסוים מטעמם של שני העיתונים הגדולים במדינה, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". פתאום החלו לחשוף שם את האמת שמאחורי המחאה של אוהדי הפועל תל אביב כלפי אלי טביב. לפתע הם גילו פרשיות מביכות, תביעות וחובות. כל אלו שעדיין טוענים לשד הגזעני שבוקע מפי אוהדי הקבוצה, כדאי לכם לשים לב לאותן הידיעות. מדובר בעיתונאים בכירים שחושפים בזה אחר זה, עוד מעשה לא ברור שעשה בעל הבית של המועדון. רק דרך העברת המסרים התקשורתיים הללו, יוכלו אוהדי הפועל לצאת מנצחים, וללכת עם האמת שכל כך אמיתית מבחינתם. כשמגיע אז מגיע, נדמה כי מעמד העיתונות מקבל עתה את ערכו מחדש, והכל בגבולות המותר.

שאלה של רמה

ההפתעות בסיבוב הקודם בגביע המדינה המחישו כי רמת הכדורגל בארץ הולכת לאבדון. סינדרלה אחת זה עניין שגרתי, אך כשזה קורה פעם אחר פעם, ושהבדלי הרמה בין הליגות לא ניכרים בצורה בולטת, אפשר לומר כי המצב בכי רע. עזיבתם של כל הלגיונרים פגמה ברמת הכדורגל בארץ בצורה טוטאלית, כזו שאין ממנה מרפא. הרי היום אפילו שחקנים בליגה א' יכולים למצוא עצמם תוך חצי עונה בליגה הבלגית. ועם זאת יש לכך גם פן חיובי. כישרונות רבים שמסיימים מחלקות נוער של מועדוני ליגת העל, נזרקים לחפש לעצמם קריירה, חלקם שלא בצדק ולא מטעמי חוסר בכישרון. אז הנה באמצעות צמצום הפערים הזה, הם יכולים לפתע להיות אלו שיחזרו למרכז הבמה. ליגת העל מחפשת כוכב נולד

שלום, אני נוסע

זהו. כנראה שאמש נחרץ גורלו של ארסן ונגר כמאמן ארסנל. הצרפתי בן ה-62, יארוז את עצמו בתום העונה ויחזור לאחר כמעט 16 עונות לחפש לעצמו מקום אחר. הוא האיש שבנה את המכונה שנקראת ארסנל, הוא האיש שאמון על תוצרת כמו ססק פאברגס ואפילו תיירי הנרי, אך הוא האיש שלא הביא תואר כבר שבע עונות, ולאוהדים נמאס. עולם הספורט נמדד בהישגים, וכשהם לא מגיעים, גם הגדולים ביותר, וונגר הוא אחד כזה, צריכים לשלם בכיסאם. לא נורא ארסן, הפרוייקט הבא ממתין ממתין מעבר לחלון.

Made In Taiwan

מה לא נכתב או נאמר על ג'רמי לין, הרכז החדש והסנסציוני של הניו יורק ניקס. הוא משולהב להצליח, הוא טורף, נמרץ, רץ וקולע, וגם מסוגל לחבר את הליגה של דיוויד סטרן למזרח הרחוק ולהגדיל את ההכנסות, אך האם הפיכתו תוך שבוע לאייקון כה גדול, לא רומזת כי הרמה ב-NBA נמצאת בנסיגה כלשהי. כישרון יש לבחור, אבל מכאן ועד להפוך לכוכב שיגיע לאולסטאר יש עדיין זמן רב. אתם מתארים אותו משיג את אותם ההישגים גם מול ג'ורדן, מג'יק או ג'ון סטוקטון?

טעות לחשוב שהעונה של הפועל תל אביב היא כישלון. בקיץ האחרון עזבו שני השחקנים הכי חשובים של הקבוצה – גילי ורמוט וערן זהבי. נכון – עזבו עוד שחקנים חשובים ולא פחות בכירים אבל דומה שהחסרון של שני אלה במרכז המגרש הוא הבעייתי מכולם.

אל המשבצת הזאת נכנסו שני שחקנים צעירים מאוד – אלרואי כהן ונוסא איגיבור – שכנראה לא מספיק טובים להוביל קבוצה כמו הפועל. אלרואי כהן בשורת הסטטיסטיקה בהחלט תורם בכיבושים ובבישולים אבל מי שעוקב אחרי הפועל השנה יכול לראות שמלבד משחקים נקודתיים, גדולים ככל שיהיו כמו ההצגה מול מכבי חיפה או השער היפה מול מכבי תל אביב, אלרואי כהן נעלם ברוב המשחקים ולא מורגש ולכן גם מוחלף לרוב כאופציה ראשונה. על איגיבור כמעט ואין מה לומר. ייתכן שהוא עוד יהיה שחקן גדול בניגריה אבל השנה הוא כנראה פשוט צעיר מדי ועוד לא התאקלם. תוסיפו לקישור הבעייתי של הפועל את טועמה שנמצא אחרי שיאו ואת רועי גורדנה בעונה הראשונה שלו בבמה המרכזית.

להפועל תל אביב יש היום 3 סיבות עיקריות לחוסר היציבות:

דרור קשטן – המאמן המיושן וחסר הכריזמה כנראה הרדים את שחקניו ובמשחקים קלים על הנייר הפועל לא הצליחה להבקיע. כנגד קבוצות כמו הפועל חיפה, רמת השרון ומכבי פתח תקווה הפועל תל אביב לא הבקיע שער אחד וזה לא סביר לקבוצת ההתקפה הטובה בליגה.

פרנסמן ופצ'אלקה – שני הבלמים המרכזיים של הפועל נפצעו ועד אותו רגע הפועל היתה עם ההגנה הטובה בליגה. בעקבות כך נאלץ קשטן לצוות את באדיר עם מור שושן – עוד שחקן צעיר וחסר ניסיון – וההגנה התפרקה ומאז הפועל ספגה שלישיות. מרקו שולר עושה רושם של בלם מוכשר אבל רק בשנה הבאה לדעתי נוכל לראות את יכולתו האמיתית. תוסיפו לכך את החולשה בעמדת המגן השמאלי – וכאשר גל שיש פצוע שירזי מסיט את חוטבא לעמדת המגן השמאלי וזה נראה נורא.

הקהל – הקהל היום מגיע למשחקי הקבוצה בעיקר כדי למחות ולא לעודד. פעם הקהל היה מטריף את השחקנים והיה שווה כמה נקודות בעונה. היום הקהל רוצה לקבוע מי יהיה המאמן מי יהיה הבעלים ומי ישחק בהרכב. יחלוף הרבה זמן עד שנראה בבלומפילד קהל מאושר כמו בשנים האחרונות. חלק מהקהל הזה שכח איפה היתה הפועל לפני שגוטמן הגיע.

לסיכום, אחרי כל הבעיות האלו הפועל תל אביב הגיעה לגמר גביע הטוטו (והפסידה בפנדלים) היא ממוקמת במקום השני עם ההתקפה הטובה בליגה ויש עוד סיכוי קטן לאליפות. וכמובן שהיא מועמדת שוב לזכייה בגביע ולהגיע לאירופה בשנה הבאה. זה לא כישלון. זאת עונת מעבר. ואף מילה על אלי טביב.

מדיניות הקמצנות של אלי טביב גומרת להפועל תל אביב את העונה. בליגה כל כך חלשה, גם הטענה לסגל הטוב ביותר לא תועיל עם בעלים שמחפש לחסוך שקל אחר שקל, ולהיאבק בכל הבא ליד. פתרון? לא נראה באופק. אליפות? גם לא

בקיץ כשהחליט אלי טביב כן להניף את הכפפה ולרכוש משותפו ויריבו, מוני הראל, את מועדון הפועל תל אביב, היו מעט אוהדים שחייכו באמת, וגם אלו היו ספקנים למדי. בכל זאת, טביב אמנם שופע מזומנים, אך אף פעם לא התלהב לפזר אותם ותמיד חיפש את הדרך הקלה לרווח.

המאבק המלוכלך שפגע בעונה הקודמת של הקבוצה הגיע לסיום ויחד איתו זכה טביב גם בברכת הדרך גם מאלו שלא נמנו על תומכיו. הרי לאוהד כדורגל אמיתי, חשובה טובת הקבוצה שלו.

להחזיר את האליפות הביתה

זה המשפט הזכור ממסיבת העיתונאים המפתיעה בה הודיע טביב כי רכש את המועדון. ואכן תחילת הדרך נראתה כאילו הוא בהחלט מתכוון לדרוש בדבר. המאמן דרור קשטן הוחתם, ולמרות הוא לא אהוב על מרבית אוהדי הקבוצה, גם המינוי הזה עבר בשקט יחסי. עומר דמארי נקנה יחד עם נוסא איגיבור בסכומים לא מבוטלים, והכל נראה כי נבנית קבוצה שתיאבק על התואר, זאת כמובן בידיעה כי מכבי חיפה והיריבה העירונית, מכבי תל אביב יהיו שם בכדי לנסות לכבוש בעצמם את אותה הפסגה.

משחקי קדם העונה בליגה האירופית הראו כבר אז את חוסך הברק שקיים, על אף שטביב העמיד כיביכול את ה"סגל הכי טוב בליגה". הפסדים מביכים לקבוצות נידחות נשארו מאחור לאחר שהפועל הצליחה להתברג בצמרת הטבלה, והקהל לא דרש מעבר לכך, למרות שרבים כבר הבינו כי ההתנהלות מאחורי הקלעים היא פשוט מגוחכת. שחקנים אמנם שתקו כלפי חוץ, אך מה שנראה ורוד בחוץ, שחור למדי בתוך חדר ההלבשה.

קשטן לא זוכה לאהבה גדולה מהם, ועדיין לכבוד הוא זוכה מכולם, אך טביב? רק הלך וצבר מוניטין שלילי אצל השחקנים והדבר הוליד איבוד האמונה גם בקרב גרעין האוהדים, שמעולם לא דרש יותר ממחויבות על המגרש.

הבעיות נותרו בצד לרגע, לאחר שבשני משחקים רצופים ניצחה הפועל את שתי היריבות הגדולות שלה, מכבי תל אביב ומכבי חיפה, אך הרפש שנשמר בפנים חיכה בכדי להתפרץ, וכשזה הגיע, זה הגיע בבום.

או שלא…

רצף ארבעת המשחקים ללא ניצחון הוא כאין וכאפס לעומת גודל הבעיה השוררת בהפועל כרגע. סגל השחקנים התגלה כלא מספיק איכותי, גם בעונה בה שתי הגדולות האחרות לא במיטבן. השיטה ה"קשטנית" הידועה רק הוסיפה למצב הלא מזהיר שקיים מתחילת העונה בכר הדשא ומחוצה לו.

שלושה חלוצים בסגל של קבוצה זה משהו שמעולם לא מספיק. זרים שלא נותנים תמורה, ושחקנים ממורמרים להפליא, כולם יחד יוצרים תחושת מחנק ורצון לברוח.

מתברר כי הכל נעשה מתוך מטרות רווח, ומתוך רצון לחסוך כמה שיותר. עומר דמארי נקנה בסכום מכובד, אך מתוך מטרה ברורה להשביח אותו על הבימה של הפועל תל אביב ולייצר עליו כמות כסף שתיכנס לכיסם של טביב והלוזונים. איגיבור גם הוא נקנה מאותה הסיבה. החשיבה שמאחור היא רק לחסוך, ולהותיר את הכיס של טביב נפוח, ועל חשבון הפועל.

השחקנים שמאסו באותה התנהלות לא מצליחים להתנתק מהעובדה כי הבוס שלהם רק מחפש לחסוך בכל רגע נתון. טוטו תמוז רק מבקש להגיע לעמק השווה בנוגע למחיר הכרטיס ונתקל בהליכי בבוררות קרבים. שי אבוטבול מחכה למימוש החוזה שהובטח לו, ונתקל בחוסר היענות.

המרמור מצטבר אפוא, היכולת לא יכולה להתנתק מהחשיבה הכללית, וארבעה המשחקים האחרונים אומרים דרשני, הקבוצה אכולה מבפנים, וזאת למרות קהל ש"מת" לעטוף אותה באהבה, אך לא יכול להתעלם מהנעשה.

טביב בשלו, סוכנים אומרים לו כי עלותו של רכש זר, שאולי יוכל להציל את אותה מטרה הולכת ונעלמת, היא 400 אלף דולר, והוא? מציע 50 אלף. בלם סלובני שיכול לתת מענה להגנה מרובת החורים זוכה לכרטיס שכעבור יום מבוטל. אז כדאי לו לדעת לאדון טביב, כי אליפות לוקחים כשהזרים טובים ותורמים, כשהמערכת בריאה, וכשהבעלים אהוב. קרית שמונה לא צריכה יותר מבעלים אהוב, מאמן נאהב וחדר הלבשה חזק בכדי לפתוח פער כה גדול.

אז הנה כל הרפש מתחיל לצאת החוצה, שחקנים לא רוצים להישאר ומחכים רק לברוח, והמטרה הנעלה של טביב, כדאי לו שישכח ממנה וילמד קודם לתקן את ההתנהלות שלו, או שלא.

האחת נחשפה בנובמבר 2001, השנייה במאי 2011. כמעט 10 שנים חלפו בין לבין ונראה ששום דבר לא השתנה. שתי הפרשות עסקו בהימורים שהובילו להטיית משחקים, אולם בשתיהן היה משהו מעבר. גורמים עבריינים מתערבים בכדורגל הישראלי ועושים בו כבשלהם, אם זה בצורת תשלום שוחד לשופטים, לשחקנים או הבטחות למיניהן לבעלי קבוצות.

לפני מס' חודשים, במהלך תהליך הבמב"י בהפועל תל אביב, עלתה השאלה מהם הקריטריונים בהם נדרש אדם לעמוד על-מנת להפוך לבעלי קבוצת כדורגל. היו שאמרו כי טביב הורשע בעבר בעבירה, ולכן אסור לאשר לו להיות בעלים של קבוצה. אותן טענות הועלו כלפי בעלי הפועל אשקלון, פרוספר אזגי, שרק השבוע (ב') הושעה לחצי שנה ממגרשי הכדורגל.

מזה זמן רב טוענים אנשי מקצוע שונים שיש לבצע "חריש עמוק" בהתנהלות הכדורגל בישראל.
אני מסכים. הכדורגל הישראלי נמצא במצב רע. תתעלמו מהרמה הנמוכה, מהמגרשים הריקים, התנאים המבישים ואפילו הכישלונות במסגרות הבינלאומיות. הנושא אליו אני מעוניין להתייחס הוא מוסרי – חוסר יושרה, רמאות, תככנות, חוסר קולגיאליות והכי גרוע מעורבות בפלילים.

נתחיל במי שמכנה עצמו "ראש הממשלה של הכדורגל הישראלי", יושב ראש ההתאחדות לכדורגל, מר אבי לוזון. יו"ר ההתאחדות צוטט לא פעם תוך שהוא מתבטא בצורה מביכה – דברים שחלקם היו מגוחכים וחלקם פשוט סרי טעם. בנוסף, יש את הקשר למכבי פתח תקווה. זה היה אמור להיות שיא השיאים – יו"ר ההתאחדות לכדורגל מועמד לדין על התנהגות בלתי הולמת. אבל כל זה לא משנה. יו"ר ההתאחדות זוכה, הוא ממשיך להגיע למגרשים ומתנהג כאחרון האוהדים.

נעבור לבעלי הקבוצות. אני רוצה להתמקד במאיר יצחקי, הבעלים של עירוני ניר רמה"ש. ליתר דיוק, בהתנהלות שלו מול מאמן הקבוצה לשעבר, מומי זפרן. כזכור, במהלך אחד ממשחקי הקבוצה, חש ברע מאמן הקבוצה דאז ופונה לביה"ח מחשש שלקה בליבו. כעבור תקופת החלמה משמעותית החלו לצוץ בתקשורת התבטאויות כאלה ואחרות של בעלי הקבוצה כנגד המאמן. אם מאיר יצחקי מגדיר את עצמו כאדם אנושי הוא היה עומד לצד המאמן, מחכה שיחלים ומוודא שהקבוצה ממשיכה בדרכה החיובית בעונתה הראשונה בליגת העל. אולם, יצחקי בחר לצאת בפומבי כנגד המאמן בהשתלחויות חסרות רסן כשהשיא היה פיטוריו של המאמן שהוביל את הקבוצה להצלחה עד לאותו זמן.
לפני מס' שבועות פורסמה כתבה באחד ממדורי הספורט האינטרנטיים בדבר מעמדו (או ליתר דיוק, חוסר במעמד) של מאמן הכדורגל הישראלי. התייחסות כמו זו של בעלי רמה"ש רק מוכיחה עד כמה המאמנים הינם כלי בידיו של הבעלים ומציגים עוד דוגמה אחת לחוסר התרבות בהתנהלות עולם הספורט בכלל בישראל ועולם הכדורגל בפרט.

נמשיך למאמני הקבוצות. לא פעם התבטאו מאמנים שקיים חוסר קולגיאליות משווע בתחום. את הדוגמה האחרונה ראינו בתחילת העונה בהפועל תל אביב. כזכור, אלי גוטמן עזב את הקבוצה וכולם דיברו בתקשורת (וגם קולות בקבוצה) על כך שהמועמד הטבעי לרשת את גוטמן הוא עוזרו, יוסי אבוקסיס. אבוקסיס שגם כן ראה את עצמו כמועמד הלגיטימי לקבל את המושכות היה בטוח שבסיום המו"מ מול הנהלת הקבוצה תצא הודעה לפיה הוא קיבל את תפקיד המאמן. אולם, סחבת במו"מ והתנהלות שערורייתית של הנהלת הפועל תל אביב ודרור קשטן הביאו לכך שהאחרון מונה למאמן הקבוצה. דרור קשטן, שועל קרבות ותיק, שבקדנציה הראשונה שלו בקבוצה הוליך את המועדון להצלחה מסחררת במסגרת הבינ"ל, התנהג באופן מחפיר כלפי מי שהיה לאחד מהקרובים ביותר אליו בעולם הכדורגל ומי שחלק עימו את ההצלחה של הקבוצה ההיא באירופה.

איך אפשר גם בלי התייחסות לשחקנים. בימים האחרונים עלתה לכותרות התבטאות מעליבה למדיי (לכאורה) של אלירן עטר, שחקן מכבי תל אביב, כלפי מאמן הפועל פתח תקווה, גילי לנדאו. התנהגות כזו מצדיקה את כל מה שאומרים בארץ על חוסר התרבות , ה"שכונתיות" וכל מה שרע בכדורגל הישראלי. זוהי עוד דוגמה עד כמה המדינה שלנו התדרדרה ביחס שבין אדם לחברו. אם שחקן יכול להרשות לעצמו לגשת למאמן הקבוצה היריבה ולנבל את פיו כלפיו (לכאורה), אז מה הטעם לעלות לשחק כדורגל? לאמן כדורגל? ואיזו דוגמה שחקן זה נותן לאוהדים הצעירים שבאים לראות אותו במגרשי הכדורגל להם הוא משמש מודל לחיקוי?

ונסיים עם האוהדים. רק השבוע נתקלנו בשני מקרים בוטים של התנהגות אוהדים כלפי מאמני הקבוצות. אני כמובן מתייחס לזריקת המוט של אוהדי מכבי חיפה לעבר מאמן הקבוצה, אלישע לוי, כמו גם זריקת החפצים של אוהדי מכבי נתניה כלפי ראובן עטר, מאמן היהלומים. מדובר בהתנהגות ברברית של חוליגנים שהקשר בינם לבין אהדת הקבוצה הינו קלוש עד בלתי קיים. התנהגות כזו צריכה להיעלם מהמגרשים. אין לה מקום בשום מדינה מתוקנת בעולם.
זוהי דוגמה אחרונה לצורה בה נראית מדינת ישראל ואיך היא משתקפת דרך עולם הכדורגל.

רוצים לקבל עדכונים על טורים חדשים? סרטונים מצחיקים ועוד ועוד? בואו והצטרפו לעמוד של ישראספורט בפייסבוק