לא מעט שחקנים מוכשרים צומחים לנו בכדורגל הישראלי. מוכשרים, כלומר בעלי כישרון מולד, יכולת שאיתה הגיעו לעולם והם אלו שייקבעו כיצד ינצלו אותה.
מובן לכולנו שכישרון הוא רק מרכיב אחד מתוך רבים בדרך להצלחה. שחקן כבד בעל טכניקה ברמה נמוכה אך בעל כוח רצון והתמדה, יגיע יותר רחוק מאשר המוכשר שבמוכשרים, אם האחרון לא ישקיע באימונים ולא יתייחס למשחק בכל הרצינות הראויה.
כמובן שבכל מקרה, ילד אשר יראה ניצוץ של כישרון יתפוס מיד את עיני המאמנים, הקהל והתקשורת, ומיד יצהירו כולם שהוא הדבר הבא בכדורגל הישראלי.
לפעמים, כמובן, יש דברים בגו. אייל ברקוביץ', יוסי בניון וחיים רביבו לא הגיעו לכל הישגיהם רק בזכות העבודה הקשה והמקצוענות אשר אפיינו אותם, אלא גם בזכות הכישרון המולד שהיה בהם.
לעתים, אולם, הכישרון לבדו הוא שמוביל את הכדורגלנים הצעירים אל אור הזרקורים, עד שבשלב מסויים אין הם יכולים להסתמך עליו עוד, ואז אפשר לומר, הבלוף מתגלה.
לעתים מדובר באנשים בעלי סף שבירה נמוך; לעתים זהו הפתיל הקצר שמוציא אותם משלוותם; לעתים עצלות, לעתים עצבות, לעתים סתם חוסר יכולת להתמיד ברמת אימונים גבוהה לאורך זמן.
לעתים הבלוף מתגלה כבר עם הגיעו של ה"כוכב" הצעיר לקבוצת הבוגרים, וכל הכישרון שאולי הספיק במחלקת הנוער, כבר לא מקנה מקום אוטומטי בהרכב של הקבוצה הבוגרת (ע"ע שי בירוק). לעתים הוא מתגלה מאוחר יותר. ישנם שחקנים שבמשך עונות אחדות בליגת העל מושכים תגובות כגון "יום אחד הוא יגיע רחוק" ו"העונה הבאה תהיה שנת מבחן עבורו", עד אשר מתברר שהילד כבר בן 29 ועונת הפריצה שלו טרם הגיעה (ע"ע ברוך דגו). ישנם כאלה שהכישרון שלהם כל כך גדול ובולט, עד אשר גם באירופה נופלים בפח ומביאים אותם לקבוצה על סמך היכולת הטכנית המבריקה שהם מפגינים בליגה הישראלית, תוך התעלמות (או תוך יכולת העלמה מבריקה של עורך הוידאו של סוכנם) ממחסור קשה בהשקעה, רצינות או עבודה קשה, על המגרש ומחוצה לו. כך הגיעו לא מעט ישראלים לליגות מובילות באירופה, או לליגות מהדרג השני, ולא הצליחו לעכל את המקצוענות הנדרשת מהם (ע"ע ברק יצחקי). כמובן שמדובר פה בהכללה, ולעיתים שחקנים ישראלים עשויים שלא להצליח להשתלב בקבוצה אירופאית מסיבות שונות ומשונות, אבל באופן כללי המגמה ברורה – אם אליניב ברדה, שכישרונו מעולם לא בלט יתר על המידה בליגה הישראלית, הצליח להפוך לשחקן מוביל בליגה הבלגית, לא הכישרון הוא שמנע את הצלחתם שם של שחקנים כדוגמת גיל ורמוט וברק יצחקי.
במקור, המאמר הזה לא נועד להאשים או לקטול שחקנים ישראלים שלא מימשו את כישרונם.
הוא נועד להכביר ולהעצים את הצלחתו של אחר, תומר חמד.
בעוד שחקנים רבים שצוינו לעיל קיבלו על מגש של כסף את מקומם בהרכב הקבוצות המובילות בישראל ולעתים אף בנבחרת, תומר חמד עלה לבוגרים של מכבי חיפה ו"הקיא דם" כדי למצוא את מקומו בהרכב. בעוד שלומי ארבייטמן קרע רשתות, חמד שיחק באחי נצרת, וכשארבייטמן עזב, הוא נשאר בסגל כברירת מחדל, רק בשל המחסור בחלוצים. כל דבר בקריירה הקצרה של חמד לווה במאמץ קשה, ואכן ניכר על המגרש שמדובר בשחקן שעובד קשה, וקרוב לוודאי שכמו שחמד נלחם ונותן את כל כולו למשחק, כך הוא היה גם באימונים, לכל אורך התקופה שבה פילס את דרכו להרכב הראשון של מכבי חיפה.
ישנם שחקנים רבים שאצלם הבלוף מתגלה עם העליה לבוגרים. ישנם כאלה שאצלם הוא מתגלה עוד בנוער. ישנם שחקנים שרק במעבר לקבוצה גדולה בישראל חושפים את הבלוף שהם מייצגים, וישנם אפילו כאלה שאצלם הבלוף מתגלה רק כאשר הם יוצאים לאירופה.
אם שחקן ישראלי יצא לאירופה, לאחת הליגות הטובות בעולם, וגם שם הוא שחקן הרכב ואף שחקן מוביל, כנראה שלא מדובר בבלוף.
מבין כל ה"כוכבים" בכדורגל הישראלי, שעד היום מתייבשים על הספסל בליגות שונות ביבשת, או לחלופין ממשיכים לדשדש בכדורגל שלנו, הגיע תומר חמד ממעמקי הדשא הבוצי בעילוט, ובתוך שנה וחצי הפך לחלוץ מוביל במיורקה.
מבין כל הבלופים שצצים והולכים, בולט בחור צנוע וקשוח, והוא לא מבלף ולא עובד על אף אחד. תומר חמד הוא הדבר האמיתי.