של מי התחרות בכלל? כל מה שקשור לספורטאים, התקשורת, והישראליות בלונדון 2012 (דעה)

שתי דעות עיקריות רווחות בימים אלו בקרב חובבי הספורט בישראל:

האחת טוענת שמגיע כל הכבוד שבעולם לספורטאים האולימפיים שייצגו את ישראל בכבוד, על אף שאיש מהם לא הביא לנו הביתה מדליה.
הדעה השניה ביקורתית הרבה יותר: עבור ספורטאי צמרת בענפים השונים בהם הם משתתפים, כל הישג פחות ממדליה אולימפית משמעו כישלון טוטאלי.
כשאני אומר "דעות רווחות", אני מתבסס על טורי דעה המופצים באמצעי התקשורת השונים, וגם על אלפי טוקבקיסטים שמביעים את דעתם באינטרנט.
כשאני אומר "חובבי ספורט", אני מתכוון גם לחובבי הצלחות, כבוד ומדליות, או לחלופין לחובבי ביקורת ושיפוטיות מוגזמת וחסרת שחר.

פרופורציות

ניגע קודם כל בדעה השניה שציינתי, ולשם כך ניגש לרגע לספורט הפופולארי ביותר בארץ ובעולם.
פסגת השאיפות של נבחרת ישראל בכדורגל היא העפלה לטורניר גדול, גביע אירופה או גביע העולם.
העפלה לטורניר גדול משולה, לצורך העניין, להשגת הקריטריון האולימפי (המקנה את הזכות להשתתף בתחרויות) בענפים השונים. אף אחד בכלל לא מדבר על לזכות בגביע העולם, או לסיים במקום השני. תנו לנו להשתתף, ועשינו את שלנו.
הביקורת שמופנית כלפי לי קורזיץ, אלכס שטילוב או אריק זאבי, נובעת מהעובדה שהם מספיק טובים כדי להיות מועמדים למדליה. מספיק טובים כדי שנשאל למה הם לא מספיק טובים.
הרי אם קורזיץ לא הייתה זוכה בשתי אליפויות העולם האחרונות, אף אחד לא היה מצפה ממנה למדליה אולמיפית. באותה מידה, אם יעקב טומרקין היה זוכה במדליה באליפות אירופה בשחיה, המקום השביעי אותו השיג באולימפיאדה היה מוגדר בארץ ככישלון מוחלט.
כל הספורטאים הנ"ל, ועוד רבים אחרים, הגיעו למעמדם בזכות ולא בחסד. הסבסוד שהם מקבלים הוא מזערי, ובענפים רבים תנאי האימון שלהם נחותים בהרבה מאלו של יריביהם בעולם.
עצם הגעתם למעמד כה מכובד מהווה הישג עצום, בין אם סיימו במקום השלישי, השישי, או השניים-עשר, בתחרות זו או אחרת.

 של מי התחרות בכלל?

ניתן להבין את היצר הרכושני של אוהד כדורגל ממוצע כלפי קבוצתו. אוהד שמשקיע מדי שנה מאות שקלים (אם לא יותר) מכיסו על-מנת לצפות בקבוצתו האהודה משחקת, יכול לדרוש מהשחקנים שעבורם הוא משלם, שיתנו לו את התמורה למחיר. בכלל, ניתן להבין למה אוהד שנאמן לאותה קבוצה במשך עשרות שנים יכול להרגיש שהקבוצה שייכת לו הרבה יותר מאשר לאיזה שכיר חרב שמקבל סכומי עתק כדי ללבוש את החולצה, אותה הוא לובש מאז שהוא זוכר את עצמו. על אף שרמת הקללות שנשמעות ביציעי הכדורגל בארץ היא חריגה ובוטה (הן בכמות והן באיכות), הרעיון מתקבל על הדעת, וכך גם בכל העולם. מותר לאוהדי כדורגל לחוש בעלות מסויימת על קבוצתם, ולהביע את מחאתם כשמשהו לא מתנהל כשורה.

מכאן אני מגיע לשאלה הבאה: על בסיס מה יש למישהו בארץ (עיתונאי/ספורטאי/מאמן וכו') זכות כלשהי להביע ביקורת על ביצועי הספורטאים הישראלים? האם הם שייכים לנו? האם מישהו מאיתנו תמך בהם כלכלית, נפשית או פיזית?
העובדה שהם נושאים את דגל ישראל על חולצתם (או מפרשם), מעניקה לנו כבוד ותו לא. כל אחד ואחת מהספורטאים הישראלים שיצאו ללונדון 2012, נשלחו כנציגי המשלחת הישראלית, אבל בפועל, במשך ארבע השנים שקדמו למשחקים האולימפיים, הם התאמנו והתחרו כנציגי עצמם בלבד.
כשיש מדליה, עם ישראל ניצח (תעיד על כך לימור לבנת)! כשאין מדליה, הספורטאי השפל נכשל.
המשחקים האולימפיים, לטוב ולרע, הם של הספורטאים כיחידים, ולא של המשלחת או של המדינה כולה. ב-2008 מדינת ישראל לא הצליחה יותר מאשר ב-2012. רק שחר צוברי הצליח יותר. המדליה שבה הוא זכה שייכת לו, ולא לנו, וכך גם הכישלון בלונדון, הוא שלו והוא עניינו בלבד.

כל ספורטאי שנכשל בתחומו, כואב את הכישלון לא בגלל התקשורת או העם המאוכזב, אלא קודם כל בגלל השאיפה האישית להשיג את המיטב.
הכאב שלי, כצופה, הוא על לי קורזיץ עצמה, ועל אלכס שטילוב, שהיו כל-כך קרובים לזכות במדליה שכל-כך מגיעה להם, ולא הצליחו לעשות זאת. הכאב שלי הוא על אריק זאבי, שמסיים קריירה כל-כך מפוארת בקרב כל-כך קצר ועצוב.
הכאב שלי הוא עליהם, הספורטאים שהשקיעו מאמצים גופניים בלתי נתפסים ולא זכו לתמורה, ורק עליהם, באופן אישי.
לגבי מספר המדליות ה"ישראליות" – למי אכפת?