שידורים כמו חול, יש מה לאכול?

כמות השידורים העצומה לה נחשפים חובבי הספורט בארצנו היא חסרת תקדים. ממגוון שידורי כדורגל בלתי פוסק ועד כניסתה לזירה של ליגת הפוטבול האמריקאית. ועם זאת, איכויות השידור, השדרנים והפרשנים, לא מצדיקות את הכמות. מה אתם בוחרים, מנת גורמה או תפריט בופה?

80 שקלים, זהו המחיר בעבור קבלת הערוצים בתשלום של ערוץ הספורט וחברת צ'רלטון. כמויות אינסופיות של שידורים, כמעט מכל מקום על רחבי הכדור, ועם זאת השקעה בשידור עצמו? באיכות השדרנים והפרשנים? זה לא חשוב כנראה, העיקר שיש מה להראות על המרקע.

רציתם? קיבלתם!

מה אין לנו על המרקע? צ'רלטון וערוץ הספורט הפכו את עולם הספורט לנגיש לצופה הישראלי באופן בל יתואר. ליגה גרמנית, ליגה אנגלית, ליגה איטלקית, ליגה ספרדית, צרפתית, ברזילאית, ארגנטינאית, רוסית, בלגית, לכלל הליגות האלו נחשף הצופה הישראלי, וזאת מבלי לצרף כמובן את ליגת העל, סלע קיומנו. כדורסל, אתלטיקה, טניס, מרוצים מכוניות ואופנועים, ומה לא?

זליגת התכנים מערוץ הספורט לצ'רלטון, לאחר שנים של בלעדיות בתחומי הטניס, האתלטיקה וכמובן הכדורגל, הובילו להיערכות מחדש על עיניו של הצרכן. והנה הבשורה החדשה, ליגת הפוטבול האמריקאית, מנת חלקם של היאנקים, גם היא תופיע ממש בקרוב על המרקע.

עד עתה קיבלנו מארצו של הדוד סם, רק את שידורי ליגת הכדורסל הטובה בעולם, ה-NBA, אך הבדלי השעות, לא מאפשרים לעונה הסדירה להיות רלוונטית בעבור הצופה, ורק מתח ספורטיבי של שלבי ההכרעה, יוצר רייטינג כלשהו.

שלא תבינו לא נכון, מגוון השידורים הוא דבר מבורך, לא צריך להתאמץ ולחפש פאב שמשדר עם צלחת לווין, או שידור אינטרנט שנתקע בכל דקה, אך עדיין, האם לא דיי בצמצום השידור והתמקדות באיכות?

אליכם אנשי העברת המסר

"המדיום הוא המסר", מושג שהגה מרשל מקלהולן, בשנות ה-60, והנה הביטוי המפורסם שלו, הוא זה שהביא לתודעתי את התובנה כי אין כאן כלל התמקדות בהעברת המסר. נכון, יהיו רבים שיחלקו עליי ויטענו כי מה זה משנה? אנחנו לא צריכים שדרנים ופרשנים, העיקר לראות תמונה ולפרש בעצמנו. אז על מה כל המהומה?

אני אטען אחרת, איכות השידור, צורת הגשתו, היא חלק ניכר מהמסר, והעברתו בצורה מרתקת וכזו שתמשוך את הצופה, בייחוד כאשר מדובר באירוע ספורט שהוא איננו מחובר אליו בדרגת הערצה מטורפת, קרי קבוצה אהודה, שמקרה זה, לא באמת חשובה לו איכות השידור, אלא התמונה.

צ'רלטון מלכתחילה בחרו בהעמסת תכנים, ואיני מצר על כך, כאשר גם טובי השדרנים והפרשנים נמצאים בכיסם, תרתי משמע, אפשר לדלג על אולפן מקדים, ולהראות את הנעשה על כר הדשא, הפרקט, משטח החמר או מסלול הריצה. ערוץ הספורט ניחן שנים בתכונה להפקה משובחת של קדם שידור, ובשילוב מוחות חריפים כמו אבי מלר, נדב יעקבי, שגיא כהן, יונתן כהן ועמיחי שפיגלר, אך כאן עיקר השאלה היא מה עושים באירועים הדלים שבכל זאת נשארו לערוץ לשדר. את הליגה הספרדית, האיטלקית כיסתם עם אותם מוחות תואמים. לגבי ליגת העל בכדורסל חלוקות הדעות, אם כי אין ספק לגבי פרשנים בדמותם של עפר שלח ואביב לביא, אך מה תעשו עם ליגת הפוטבול? לא עדיף לתת לערוץ אמריקאי כמו ESPN, שנקלט בארץ, את האופציה לשדר את המשחקים, לא להוציא כסף לקהל מאוד מצומצם (ראוי לציין שאני נמנה עליו לעיתים), ולהתמקד במתן פתרונות לתוכנית סיכום המחזור של ליגת העל בכדורגל, בכדי שתביא רייטינג דיו, או בשיפור איכויות השידור של הליגה הלאומית, והפיכתה לליגה מרעננת.

שלא יובן לא נכון, איני מבקר את התמקצעותם של ערוצי הספורט וגם לא את התחרות, דבר בריא ולגיטימי, אך אני נמנה על דור מבקשי האיכות.

הגיע הזמן לביקורת עצמית

אז הבנו שזה מצוין ליצור תחרות ולחשוף את הקהל למגוון ספורטיבי נדיר. ועם זאת, התמקדות בביקורת עצמית, בהקשבה לרחשי הצופים, תוביל לאיכויות שידור נוסף לכמויות.

די לי בשידורים המזוויעים של הערוץ הראשון, כשגם את אליפות העולם באתלטיקה, לא ידע לכסות בצורה איכותית, ונתן למגיש כבוי כאורי לוי לשדר מאורעות מרתקים בהתלהבות שגובלת באדישות. (אי אפשר לקחת גם מצוות הצילום הקוריאני את איכות הצילום המחרידה).

הצופים לא טועים. הביקורות על דני נוימן, יורם ארבל, אורי לוי ואחרים, הינן ביקורות בונות, שמגיעות במטרה לשפר את חוויות הצפייה. זה הזמן לשפר את האיכות, ולא רק להעמיס עלינו בכמות, ואם כבר להעמיס, אז הרבה מאיר איינשטיין.