חובב הכדורסל האירופאי לא יכול היה לקבל בשורה משמחת מזו שקרתה הקיץ. ממצב של אולמות ריקים, חוסר עניין וחיפוש אחר הישועה, השביתה ב-NBA הגיעה כמתנת שמיים. דרון וויליאמס, סרג' איבקה, טוני פארקר ממש כאן מול העיניים. מה נגיד? שלא יגמר לעולם
מצב הכדורסל האירופאי היה בכי רע. אפילו באליפות אירופה האחרונה ראינו לא פעם יציעים לא מלאים, אם כי לא באופן גורף. על משחקי הליגות השונות למעט הספרדית, אין מה לדבר. מכה נוספת ניחתה כאשר המשבר הכלכלי ביוון איים גם על קבוצות מהבכירות ביותר שיכול היה להציע היורוליג, פנאתינייקוס ואולימפיאקוס. והנה בלי לבקש, העימות הבלתי נגמר (לעת עתה) בין נציגי השחקנים לראשי ליגת ה-NBA, הוא שהביא את הבשורה ועימה גם את השמחה, לפחות לאלו שמאסו בכדורסל האירופאי, ובחרו לבלות בלילות נטולי שינה מול המרקע.
קרנבל, מי שלא יבוא חבל
זה החל כגל של שמועות, אך נמשך ונמשך ולמרות כי באופק מתגלה הפתרון, בינתיים כל שעלינו לעשות בין אם אנחנו אוהדי מכבי תל אביב או שלא, הוא פשוט להתמוגג על האפשרות לשבת בשעות נורמליות ולהתבונן בשחקנים בשיא כושרם ולהבין כי הם ממש כאן במרחק יריקה בהיכל נוקיה. נכון, לא כולם יזכו לדרוך כאן השנה, אך גם הטלוויזיה התאימה ציפיות ולא יכולה להתעלם ממגוון השחקנים שעשה את הדרך הטראנס-אטלנטית בחזרה. ליווי מאסיבי באתרי האינטרנט, דיווחים ממשחקי הליגות השונות, דבר שאינו שכיח, לפחות עבור מי שמחפש את אותן התוצאות, כמוני.
כולם נרתמו לקרנבל הזה. השחקנים עצמם החלו לדבר, לגשש ולבדוק אופציות ריאליות של חזרה הביתה או דווקא בריחה מהבית. דרון וויליאמס היה הראשון לבחור בבשיקטאש כחוף המבטחים שלו, אחריו הגיעו גם קרסטיץ', קירילנקו, פארקר, גלינארי ורודי פרננדס. שורת שחקנים שהיורוליג מעולם לא השתבחה ובטח לא הליגות עצמן. הקהל סוף סוף מקבל תמורה לכרטיסים, מקבל שחקנים שבאים בשיאם ומשחקים לא בעבור השואו בלבד. חובבי הכדורסל הללו היו רגילים אולי לתת כתף לכישרון מקומי צעיר בדרכו לליגה של הגדולים, ללוות אותו בהטבעות האחרונות, באסיסטים האחרונים ובצליפות מקו השלוש, אך הפעם זהו ריח שונה, שחקנים שהשתבחו אצל הדוד סם, וחוזרים גם אם למעט זמן בכדי לגרום הנאה אדירה לצופה.
אוהדי מכבי תל אביב יוכלו לצפות הערב בשחקנים שבעונה החולפת טרפו טבעות וריבאונדים בקרבות מול דוויט הווארד (איבקה),או שגיבו את ברנדון רוי וחבריו (פרננדס), וזאת אחרי שבשבוע שעבר נחת זרועו של דנילו גלינארי כבר הכתה במכבי. הצהובים יכולים לקחת את זה כחוויה. אלו בעלי המנויים יזכו לראות לפחות בתקופה הקרובה שורת שמות מפוארת שלא בטוח שתחזור בשנים הקרובות לכאן, ובעיקר להיות חלק מהקרנבל הזה. אם יפסידו צריך להבין את במי מדובר, אם ינצחו השמחה תהיה כנראה כפליים.
אז ליגת העל שלנו, זו שאין בה ממש תחרות, קיבלה את ג'יי ג'יי היקסון וג'ורדן פארמר בחיבוק, אך הבמה הגדולה, זו שמתרחשת בלב היבשת, בליגה הספרדית, האיטלקית, הצרפתית וגם הטורקית, שם הם חווים כעת תחייה מחדש של המושג כדורסל. אצלנו נשאר עם פרורי חמישי בערב, אך מה רע בזה? ורק לחשוב אם לשביתה לא יהיה סוף, הרי אז גם גאסול, ואולי אפילו קובי ברייאנט וחבריו מאמריקה יצטרכו להתרגל לאולמות קטנים וחמים בהרבה.
השביתה הניבה גל נדידות לעבר אירופה, כזה שמעולם לא היה כאן כנראה. כל שנותר הוא להתענג ולחייך. אז איך אומרים? שביתה! אל תחזרו לעבודה.