רק אהבה תנצח: על הקשר הישיר בין תשוקה להצלחה בכדורגל (דעה)

סמכותיות, מקצוענות, טקטיקנות, הכל טוב ויפה, אבל בכדורגל מה שיותר חשוב ומשפיע זה יחסי האנוש.

החיבוק החם והחברי שקיבלו השחקנים מאריק בנאדו, הקים מחדש את מכבי חיפה על הרגליים. ככה הדברים עובדים גם מעבר לים – פפ הצעיר הפגין חברות, הוריד לחץ, ליכד את השורות והפך את ברצלונה למפלצת אימתנית, די מטאו בצ'לסי החזיר לשחקנים את החשק והם גמלו לו בגביע האלופות, קלינסמן השיב לגרמנים את החיוך ואלו הפכו למכונה משומנת במונדיאל. המסקנה: ידע זה מרכיב חשוב, אבל ברגע שמאבדים את ההנאה, הכול נשכח.

כדורגל זה לא מדע בידיוני. בסוף, אחרי כל הניתוחים הבומבסטיים והסיבוכים המילוליים מסביב, אנחנו מדברים על משחק שמטרתו אחת – הנאה. ואם מישהו שוכח את זה בדרך, התוצאות לא יאחרו להגיע. כי אין הצלחות בלי הנאה מהמשחק – ראו ערך הטוטאל פוטבול של הולנד בשנות ה-70', הישגיה של מילאן המדהימה בשנות ה-90', ביצועיה של ברצלונה הענקית בשנים האחרונות, ולהבדיל אלפי הבדלות, חיבורה של מכבי חיפה בתקופת שרף, שליטתה הבלעדית של הפועל פ"ת בתחילת ה-60' ועלייתה לגדולות של מכבי נתניה בשנות ה-70' – כל סיפורי ההצלחה הגדולים, שאינן הבלחות נקודתיות, מקורן בתשוקה עזה, והנאה צרופה מהמשחק, תלכיד חברתי מרשים וחיבור בין אנשים, לפני היותם שחקנים.

אינני מזלזל לשנייה במורכבות של משחק הכדורגל, בטח ובטח בעידן המודרני, אינני מזלזל במערכים, אינני מזלזל בתכנון, אינני מזלזל ברוטציות, אינני מזלזל באף מרכיב של המשחק. אבל אם מישהו חושב שכל אלו יחליפו את התשוקה למשחק ואת היצר שמסביב לו, הרי שהוא טועה בגדול. תסתכלו מה קורה עכשיו במכבי חיפה. הראש של כל השחקנים היה מתחת לאדמה. אף אחד לא מערער על העובדה שראובן עטר הוא איש כדורגל בחסד עליון ומאמן מצוין, אבל עובדתית, הוא איבד את חדר ההלבשה, ויצר הסוליסטיות שלו באימונים הורידו לרבים משחקני הקבוצה את החשק. כל זה מתווסף לדחיקתו של הקפטן קטן, והאווירה הקודרת שנוצרה אחרי הכניעה לנמושות הליגה. בסיטואציה שנרקמה, עטר לא יכל להוציא את העגלה מהבוץ ושחר נאלץ לגזור את גורלו אחרי לבטים קשים באמת ובתמים. חשוב להבהיר: אין דבר שרצה עטר יותר מאשר להצליח בקבוצת נעוריו, זה פשוט לא הלך – דבר שקרה לגדולים ממנו לפניו ויקרה לגדולים ממנו, יש להניח, אחריו.

ולפתע בא אריק בנאדו, עד לפני שנה שחקן מן המניין בחיפה, ועשה מה שכל שחקן בחיפה שיווע לו חודשים: חיבק, עודד, זרק מילה טובה, שיקם את אווירת הנכאים בחדר ההלבשה. צודק אייל ברקוביץ' שטוען מפורשות – שמחת החיים של שחקני חיפה חזרה, וברגע שיש שמחה, דברים מתחילים להתחבר. כמובן שאפקט הזעזוע רק מוסיף לירוקים, אבל מאחורי השינוי עומדת עובדה בולטת – החיוך חזר לפניהם של גולסה, עזרא, עמאשה ואזולאי, ושום 4-4-2, 4-3-3 או 4-5-1 לא ישכנע אותי אחרת.

בשנה שעברה צ'לסי של וילאש בואש לא המריאה בשום אספקט של המשחק. השחקנים נראו כבויים, הפורטוגלי החביב לא התחבר אליהם מנטלית ונראה היה שהוא התעסק יותר במחברת מאשר באחדות הקבוצה – המאמן ניסה למצוא פתרונות טקטיים, דחק לספסל את למפארד וטרי וקיבל בתמורה תבוסה מרה לארסנל ותיקו מביך מול גנק. חילופי הגברי, והגעתו של רוברטו די מטאו, שינו את התמונה ב-180 מעלות – די מתאו האיטלקי, כוכב צ'לסי עד לפני עשור, איחד את השחקנים, גרם להם שוב לתיאבון אחרי דאבלים פסים מלוטשים באימונים וסגירות אלכסוניות מוצלחות, ובלי יותר מדי שינויים מקצועיים, עם אותו חומר שחקנים, קטף את גביע אירופה לאלופות. אז איך סיטואציות לא מובנות כמו זו קורות? התשובה פשוטה: בכדורגל הרבה טמון בתשוקה למשחק – ברגע שהיא נאבדת, מאלף ואחת סיבות (לא כולן תלויות או קשורות במאמן המכהן), הקבוצה חייבת לחזור כמה צעדים אחורה ולבדוק איפה הדברים התערערו.

חברים, לא יצר ההרס, המלחמה ואובדן העשתונות הוא זה ששובר שיאים בענף הכדורגל. הנכון הוא שדווקא החזרה לנקודות הבסיס, ההנאה תוך כדי המחויבות, הכיף תוך כדי היצירתיות, הם אלו שכובשים את הפסגות, למרבה הפלא, ולטעמי, גם למרבה האושר.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם