עקביות – זה כבר לא שם המשחק

זקן אחד אמר לי פעם: " בעקביות, תהיה עקבי".

בתור אדם שאוהב מאוד כדורגל וספורט בכלל, אני מוצא את עצמי צופה בספורט הזה כבר שנים, ובזמן האחרון אני לא מפסיק לשאול לאן נעלמה העקביות? איפה פספסנו אותה? איך זה יכול להיות שילד בן 15 שעוד לא קרע זוג נעליים כבר מוכתר לפלה?

התחלתי בנקודה הבסיסית, ישראל, ליגת העל, המקום שאני מכיר הכי טוב, מרגיש בו הכי נוח, ויודע עליו הכי הרבה. אני מסתכל על הליגה ורואה שחקנים שעוזבים תרם זמנם את הקבוצות לחו"ל. השאלה היא לא למה. למה? טוב זה מאוד ברור…כל שחקן רוצה להתפתח ולעזוב את הליגה הזאת לליגות הגדולות, אנגליה, איטליה, הולנד, גרמניה, זה ברור וידוע לכל… העניין הוא, איך?

אחרי הסתכלות רבה על החתמות שונות של שחקנים שונים באירופה, ראיתי שתי מגמות מאוד ברורות. הראשונה, לישראל גדל דור מוכשר, מאוד, דור עם הרבה כוח רצון, מוטיבציה, השקעה, שאיפה וכו'…אני מדבר כמובן על הסוכנים. אבי נימני, דודו דהאן, פיני זהבי וכו'… דור מוכשר מאוד של סוכנים שיכולים לשווק כל שחקן לכל קבוצה, כל מה שצריך זה רק 10 דקות משחק שנראות טוב בוידאו (מתוך כל ה-3000 דקות בערך שיש בעונה), קצת גליצ'ים, פסים טובים, אם יש גול במספרת אז בכלל הסיכוי לחתימה גבוה, וכל השאר נשאר לסדר במשא ומתן.

זה נראה כל כך לעבור לאירופה לא? זה די קל, יש קבוצות שייקנו הכל, מבלגיה לפולין, מהולנד ועד לאוסטריה, אפילו קזחסטן, כולם ייקנו שחקן ישראלי, הרי כולם כאן משחקים כמו מסי או רונאלדיניו (בגלל זה אנחנו 40 ומשהו שנה לא במונדיאל…).

הנקודה השניה שמצאתי, היא כבר לא קשורה לסוכנים, גם לא כל כך לשחקנים, היא קשורה לכל המנטליות של הספורט הזה. איבדנו את העקביות מאוד מהר, כל ילד תרם זמנו הופך לשחקן הטוב בעולם. איך זה יכול להיות? אני מסתכל על ניימאר, מברזיל, הילד מסאו פאולו, ברזיל (לא נראה לי שמישהו מהקוראים לא מכיר אותו).  נכון, יש לו טכניקה מדהימה, נכון, הוא מהיר ויודע לסיים טוב מול השער, אבל היי, הלו, עצרו רגע, בן כמה הוא? בגיל הזה הוא צריך לסחוב את כל נבחרת ברזיל (שגם ככה כבר עשור שלם מאז הזכיה שלה מקרטעת ונראית כמו נבחרת יחידים ולא נבחרת מלוכדת)?  הוא סך הכל בן 19, ועוד לא עשה דברים משמעותיים יותר מדי. הוא זכה בגביע הליברטדורס, אוקיי המון כבוד(דרך אגב אריק בנאדו הוא אחד השחקנים הכי מעותרים שהיו בישראל, וכשהוא נחת בחיפה שוב כולם זלזלו בו, התסכלתם ברזומה שלו?! מה שבנאדו שכח, טוואטחה וכל שאר שחקני ההגנה עוד לא למדו), אבל לא הגיוני שכל שחקן בן 7-20 שעושה כבר תרגילי רחוב יפים ושם איזה שער במספרת הופך לאלוהים ביום, כשבשאר הזמן הוא רק הולך על המגרש.

שחקנים מקבלים הכרה ותודעה מהר מדי, עולים לפסגה מהר מאוד, וזה מוזיל את ערך הסמל, הקבוצה, המשכורת, הכדור, האוהדים, הכל, את הערך של כל הספורט הנהדר הזה. שחקן שכבר בגיל 19 מוכתר לאלוף עולם, מרגיש כמו אלוף עולם בזמן שיש לו עוד קריירה שלמה להוכיח את עצמו.

אני זוכר בתור ילד, בעבר, הייתי מסתכל על נבחרות כמו איטליה, ארגנטינה, ברזיל, גרמניה, הייתי רואה נבחרת! גם אם היא לא שיחקה קבוצתית כמו ספרד של היום, היא הייתה נבחרת, בכל עמדה במגרש היה שחקן שעבר שנים של הוכחה, עבד קשה, התאמן, קיבל את מקומו בהרכב או בסגל הנבחרת בכבוד וביושר. שמות כמו: אדגר דוידס (הולנד), רובטרטו באג'יו (איטליה), הקאן סוקור (טורקיה), יורי דג'ורקאף (צרפת) וכו'…היום? "עברת שני שחקני הגנה ושמת שער באחד על אחד ואתה רק בן 18? למה לא אמרת קודם, הספרה 10 פנוייה בהרכב הנבחרת שלנו, אתה אלוהים מהיום והלאה".

שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מזלזל בשום ליגיונר ישראלי בחו"ל, לא זאת המטרה, אבל אני תוהה מדוע לא נשארו ובנו כאן משהו טיפה יותר חזק? למה מספיקה חצי עונה או אפילו משחק אחד כדי ששחקן יעשה מעבר גדול לליגה גדולה יותר…? היו שחקנים ישראלים בדור של שנות ה90 (רביבו, ברקוביץ', אבוקסיס, חזן, נימני…) שאם הם היו גודלים היום במחלקות הנוער, היציאה שלהם לאירופה הייתה מוקדמת ושונה לחלוטין, הכל היה מהיר הרבה יותר, ולא היו צריכים כל כך הרבה מעברים לקבוצות גדולות בארץ.

בסופו של יום, כולנו אוהבים כדורגל, מאוד, קשה להסביר את התחושה, כשרואים דאבל פס טוב שמוביל לשער, או לראות איזו בעיטת בננה מ30 מטר נכנסת לחיבור, זה עושה משהו בלב, אבל משהו כאן יתחיל להתפספס אם נכתיר כל יום פלה חדש, המרדף הזה אחרי הכוכבים של המחר והסקאוטינג נהיה מוגזם, המיידיות של ההצלחה, בלי הוכחה ועקביות של שחקני כדורגל רק תפגע בכולנו, בספורט שאנחנו כל כך אוהבים.

זקן אחד אמר לי פעם: "את רומא לא בנו ביום אחד"(תנו לילדים לשחק, תפסיקו לרדוף אחריהם).