כמה שאנחנו אוהבים להתעלל באנשים כאן, להעלות אותם על הגל בזמן שאנחנו מחכים בפינה, אורבים להם, מחכים לרגע שייפלו או ייכשלו, כדי שנוכל לבקר אותם ולהשפיל אותם.
ככה כנראה אנחנו מרגישים טוב יותר בסוף היום, חזקים יותר וגדולים יותר מכל האנשים הטובים שם בחוץ, בזמן שאנחנו הרבה יותר קטנים.
ראובן עטר עבר השנה מסע של השפלות שלא היה מבייש את צליבתו של ישו, וכולם רק מחכים לרגע שבו נתניה תרד ליגה והצליבה תתחיל. אי אפשר לשכוח למאמן שנים טובות ולהפוך אותו בשנה אחת לאפסנאי, צריך לדעת להעריך על כל דבר שעשה ולהבין שיש רגעים קשים בקריירה, גם כשחקן וגם כמאמן.
עטר יהיו רשום על ירידת נתניה בדיוק כמו שטל בנין חתום עליה. צריך לזכור, ראובן קיבל את נתניה חצי מפורקת, בקרבות תחתית ואחרי מומנטום שלילי, יש לו רק מה להפסיד בעיר היהלומים, אבל בכל זאת הוא הגיע כדי לנסות ולחלץ את הסמל מהבלאגן. איפה ההערכה? אני לא מכיר הרבה מאמנים שאחרי פתיחת עונה כזו היו מנסים את מזלם בקרבות תחתית.
מה יקרה אם באורח פלא נתניה תיתן פייט ותישאר בליגה? אז כל הפרשנים ישתקו, וזה יהיה הזמן של האיש עם התלתלים לצלוב אותם. עטר הוא מאמן מעולה שפשוט השתבשה לו עונה שלמה, זה לא הופך אותו לאדם שלא מבין בתחומו. אחרי זה אנחנו מתפלאים למה מאמנים ושחקנים ישראלים נוסעים רחוק גם עד קזחסטן או אפילו כאן לקפריסין כדי לברוח מהעסקנות המגעילה כאן, לעבוד בראש שקט, בלי זכוכית מגדלת על כל תנועה שהם עושים.
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם