החיים הם לא תמיד ורודים. למעשה, החיים יכולים להיות קשים ולא הוגנים.
אולי עוד לא חוויתם קשיים רציניים עדיין, אבל אתם יכולים להיות בטוחים שהם יגיעו במוקדם או במאוחר. אף אחד לא חי את כל חייו בלי לעבור סוג של משבר.
במהלך הזמנים הקשים האלה, תמיכה ואהבה הם חיוניים. הם הדברים היחידים שיכולים לחזק ולנחם אותנו ברגעים החשוכים הללו.
לא משנה אם זה מגיע ממשפחה, חברים, חיות מחמד או אפילו אנשים זרים: מעשים קטנים וטובים תמיד עושים הבדל גדול.
להינטש על ידי בעלך כדי לגדל שישה ילדים לבד, למרבה המזל זה די נדיר. יחד עם זאת, סביר להניח שרבים מאיתנו חווינו את החוויה הלא נעימה הזו שמישהו שאהבנו עזב אותנו.
אולי זו הסיבה שהסיבה שהסיפור הזה נגע לנו בלב, בגלל שבאמת אפשר להזדהות איתו.
זה מסר חשוב ביותר, ומוסר ההשכל של הסיפור הוא כזה שכולנו יכולים ללמוד ממנו.
אמא לבדה
ספטמבר 1960. התעוררתי בוקר אחד עם ששת הילדים הרעבים שלי ורק 5 שקלים בכיס שלי. בעלי – והאבא של ילדי – עזב אותי בלי לומר מילה.
הבנים שלי בגילאי 3 חודשים עד 7 שנים – אחותם הייתה בת 4.
אולי זה לא היה כזה דבר רע. האבא של הילדים מעולם לא היה אבא טוב – כולם הרגישו פחד כשהוא היה בסביבה. הילדים היו מתחבאים מתחת למיטות שלהם כשהם היו שומעים את המכונית שלו נכנסת לחנייה. יחד עם זאת, הוא כן הביא כסף כל שבוע כדי שיהיה לנו מספיק כדי לקנות אוכל.
עכשיו שהוא החליט לעזוב, הכעס והאגרסיה לבטח יעלמו. למרבה הצער, כך גם המזון.
אולי הייתה תכנית רווחה במדינה בזמנו. אבל אם הייתה לא הייתי מודעת לה. בהחלט לא יכולתי לבקש כסף.
אז ניקיתי את הילדים שיראו יפים, ולבשתי את השמלה הכי יפה שלי. הכנסתי את הילדים למכונית הישנה שלנו ונסעתי כדי לחפש עבודה.
ביקרתי בכל מפעל, חנות ומסעדה בעיירה הקטנה שלנו. אבל לא הצלחתי למצוא עבודה.
בכל פעם שהיה אפשר, הילדים נשארו במכונית והיו בשקט בזמן שאני ניסיתי לשכנע את המנהלים שאני מוכנה ללמוד הכל, לעשות הכל. אם רק היו נותנים לי את ההזדמנות.
אבל לצערי לא היו משרות פנויות.
המקום האחרון אליו נסענו היה מרחק של כמה קילומטרים מהעיירה. זו הייתה מסעדה ישנה שהומרה לסוג של בית קפה. קראו לה 'הגלגל הגדול'.
אישה מבוגרת – כולם הכירו אותה בתור 'סבתא' – הייתה הבעלים של המקום. היא הסתכלה בחשדנות מחוץ לחלון בזמן שהגענו.
היה ברור שהיא הייתה זקוקה למישהו שיעבוד במשמרת הלילה מ 11 בלילה עד 7 בבוקר.
היא שילמה כ 12 שקלים לשעה, והייתה מוכנה לתת לי להתחיל מיד.
מיד נסעתי הביתה והתקשרתי לנערה שגרה ברחוב שלנו. היא עשתה לנו בייביסיטר בעבר, והסכמתי שהיא תישן על הספה שלנו בלילה תמורת 40 שקלים לכל הלילה, כל עוד היא מוודאת שהילדים נכנסים למיטה והולכים לישון.
היא חשבה שזה נשמע טוב, אז זה היה פתרון לבעיה. באותו לילה, כשהילדים התכוננו ללכת לישון, הודיתי לאלוהים שהעניק לי דרך להתפרנס.
אז התחלתי לעבוד ב'גלגל הגדול'. כשהגעתי הביתה בוקר למחרת, הערתי את הבייביסיטר ושלחתי אותה הביתה יחד עם המשכורת שלה. מסתבר שזה היה כחצי ממה שהרווחתי.
כשהשבועות חלפו, עלויות החימום עלו. חיינו על קצה גבול היכולת שלנו, ובנוסף הצמיגים של המכונית הישנה שלנו היו ישנים ובוליים. היינו צריכה למלא אוויר בגלגלים בדרך לעבודה, ולמלא שוב בדרך הביתה.
מתנה מוזרה
בבוקר סתיו אחד הלכתי למכונית כדי לחזור הביתה מהעבודה. מצאתי ארבעה צמיגים חדשים במושב האחורי. חדשים לגמרי! לא היה עליהם פתק או משהו כזה. לא היה שום דבר במכונית. כלום, מלבד ארבעה צמיגים חדשים ויפים.
"האם יש מלאכים בעיירה שלנו?", תהיתי לעצמי.
פניתי למוסך המקומי, ועשיתי איתם עסקה. במקום לשלם על החלפת הצמיגים, אני אנקה את המשרד של המנהל. אני זוכרת שלקח לי הרבה יותר זמן לקרצף את הרצפה מאשר לקח להם להחליף את הצמיגים.
במהלך התקופה הזו, עבדתי שישה לילות בשבוע במקום חמישה, אבל המצב הכלכלי עדיין היה קשה. חנוכה הייתה בפתח, וידעתי שלא יהיה לי כסף למתנות או דמי חנוכה לילדים. כן מצאתי צבע אדום והתחלתי לתקן ולצבוע מחדש צעצועים של הילדים שהתכוונתי לתת להם בתור מתנות חדשות. החבאתי את הצעצועים במרתף, כדי שאוכל לתת אותם בחג.
גם בגדים לילדים החלו להיות סיבה לדאגה. ניסיתי לתקן את המכנסיים של הילדים, אבל זה היה רק עניין של זמן לפני שהם נהרסו כך שאי אפשר יהיה לתקן אותם יותר.
עבדתי בערב של נר ראשון והלקוחות הקבועים לגמו מהקפה שלהם. שלושה מהם היו נהגי משאית, אפרים, נחום ושאול, וגם מוטי היה שם, שוטר תנועה.
כמה נגנים הגיעו אחרי שהופיעו במקום לא רחוק מבית הקפה. הם בילו את רוב הזמן משחקים במכונת הפינבול.
כשהגיע הזמן ללכת הביתה ב 7 בבוקר, ראיתי שהיו כמה חבילות במכונית הישנה שלי. היא הייתה מלאה בקופסאות.
מיד פתחתי את הדלת והתחלתי לעבור עליהן. כשפתחתי את הקופסא הראשונה, היא הייתה מלאה במכנסי ג'ינס במידות של הילדים. פתחתי קופסא נוספת, זו הייתה מלאה בחולצות וסוודרים.
אז פתחתי את שאר הקופסאות.
ממתקים, אגוזים, פירות, ושקיות מזון. תפוחי אדמה, קופסאות שימורים, עוגות, קמח, פודינג. מצאתי קופסא מלאה בנייר טואלט, משחות שיניים, מברשות שיניים, ומוצרי ניקוי.
אז הקופסא האחרונה, מצאתי חמש מכוניות צעצוע ובובה מקסימה.
כשנסעתי הביתה דרך הרחובות הריקים, השמש זרחה באיטיות מעל העיירה, התמלאתי דמעות של תודה. לעולם לא אשכח את הפרצופים של האוצרות היקרים שלי כשהם קיבלו את המתנות שלהם.
כן, באמת היו מלאכים שגרו בעיירה הקטנה שלנו לפני שנים רבות, בדצמבר 1960.
הם פשוט מבלים את זמנים בבית הקפה 'הגלגל הגדול'.
אל תשכחו לשתף וללחוץ לייק אם גם אתם התרגשתם מהסיפור הנפלא הזה!