אחת התלונות המרכזיות בנוגע לכדורגל הישראלי היא שהפרשנים גרועים בדיוק כמו הכדורגל. איציק זוהר, אלי אוחנה וגם אבי נמני – כולם עושים את העבודה, איך נאמר…על הפרצוף.
עמוד הפייסבוק המצוין משה פרימו ציון 3 אסף במהלך השנה את הציטוטים הנבחרים של הפרשן אבי נמני, ובוא נגיד שהוא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר. או לפחות – הוא מפרשן בערך כמו הסיכוי של יחזאקל סקוור להגיע ל – NBA.
קבלו את מיטב הציטוטים של אבי נמני:
מחזור 1: צריך לשים לב השנה למואנס דבור. שחקן מוכשר מאוד. מחזור 2: דיוויד מנגה הוא אחד הזרים הטובים שהגיעו לכאן. מחזור 3: ישראל זגורי בדרך לעונת פריצה. מחזור 4: אפולה אדל לא נופל מאניימה. מחזור 5: אבירם ברוכיאן יהיה הבינגו של השנה בבאר שבע. מחזור 6: עמית בן שושן עושה עונה נהדרת עד עכשיו. מחזור 7: חן עזרא מחזיק את מכבי חיפה עם הראש מעל המים. מחזור 8: רועי גורדנה חייב לקבל יותר קרדיט במקום דג'מבה-דג'מבה. מחזור 9: אור ברוך שחקן ברמה מאוד גבוהה. מחזור 10: דור מיכה עושה המון עבודת הגנה. מחזור 15: מכבי תל אביב העשירה ביותר ולכן היא תזכה בתואר. מחזור 17: כל הקבוצה צריכות להתחזק משמעותית בפגרה. מחזור 19: לא מבין למה הביאו את פריצה. אין שום הבדל בינו לבין קולאוטי, זה אותו שחקן. מחזור 20: מכבי חיפה לא תוותר כל כך מהר על האליפות. מחזור 22: אני לא בטוח שמכבי תנצח את הדרבי, בשנים האחרונות השחקנים שלה עשו במכנסיים לפני המשחקים. מחזור 23: צריך לתת קרדיט גדול לאלירן עטר, שעושה עונה פנטסטית. מחזור 25: להפועל תל אביב יש קהל נפלא. מחזור 26: דייוויד מנגה לא יישאר בהפועל ר"ג. מחזור 34 (!!!): צריך לתת קרדיט לאוסקר גרסיה. מחזור 35: ללא ספק, יובל נעים הוא מאמן העונה.
*גילוי נאות: אבי נמני מהווה הסוכן של דבור, מנגה, זגורי, אדל, ברוכיאן, בן שושן, חן עזרא, גורדנה, אור ברוך ודור מיכה
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
חווית הצפייה בספורט מביאה לידי ביטוי את כל החושים שלנו: מהראייה כשאנו צופים במשחק דרך חוש הריח של הפיצה (כל אחד והעדפה שלו), חוש הטעם של הבירה הקרה, חוש המישוש בחיפוש אחרי הגרעינים מבלי להוריד את העיניים מהמסך לסיום בחוש השמיעה מהקולות של המשחק והפרשנים. לכן חלק בלתי נפרד מחיינו הם השדרנים והפרשנים "המנעימים" את זמננו בעת הצפייה במשחק.
בכל העולם זה מובן וידוע – תפקיד הפרשן/קריין הוא לבדר, להעשיר ולמלא לנו את החורים שהמשחק משאיר לנו פתוח. אך ככל שהזמן עובר נראה כי דווקא כאן בישראל אנו הולכים אחורה במקום להתקדם – שמים סוף לשכונה בעמדת הפרשנות.
נתחיל באנקדוטה קצרה. מזמן התייאשתי מכל הקשור לכדורגל ישראלי, אך ישבתי לצפות במה שכביכול נקרא "משחק העונה" וכשמו כך ענה על הציפיות ו"התעלה" למשחק מרתק של 0-0. למרות זאת לא זה היה הדבר שהפריע לי במהלך המשחק. המגיש היה בוני גינזבורג, הפרשנים היו שביט אלימלך ואלון חזן ומעל כל המקהלה ניצח פרשן העל דני נוימן – תהיתי לעצמי האם לא ראוי שבמשחק שמשודר לאומה שלמה בתקשורת יהיה לפחות איש תקשורת אחד?! אין צורך להוסיף, השידור כולו תאם לחלוטין את משחק ה 0-0 (במהלך המחצית העברתי לראות את המשחק של ברצלונה שם נתקלתי בעילוי נוסף בשם שגיא כהן – כל מילה נוספת מיותרת).
דבר ראשון נתחיל בסיוג, אין שום בעיה בכך שפרשני ספורט הם שחקני עבר, זה אפילו מבורך. מי אם לא שחקן שהיה באותן הנעליים וחווה מצבים זהים יכול להבין ולפרש לצופים בבית את אשר מתרחש על המגרש. אבל, וכאן מסתתר לו אבל גדול, לא כל שחקן עבר צריך לקבל אוטומטית רישיון להיות פרשן, מגיש או קריין בסוף מסיבת העיתונאים בו הוא מודיע על פרישתו. מסך הטלוויזיה שלנו מתמלא בשחקני עבר יבשים ומשעממים, חלקם לא מבין בכלל את הקונספט התקשורתי וחלקם לטעמי אפילו מזלזל באינטליגנציה של הצופה עצמו.
דוגמא לטובה היא שאקיל אוניל, אגדת הכדורסל שמפרשן משחקי כדורסל בצורה עניינית, מעניינת והכי חשוב מצחיקה, אחרי הכל ספורט זה בידור. שאק לוקח את התפקיד שלו ברצינות ומביא לצופה בדיוק את מה שהוא רוצה לשמוע. בחזרה לארצנו ושחקני עבר: כל הנכבדים לעיל – OUT, עומרי אפק ואלי אוחנה IN. מסקנה: שחקני עבר בתור פרשנים זה דבר מבורך, אך צריך לסנן ולברור אותם בפינצטה, מי עובר מסך ומי לא!
שנית, מאסנו בכם שדרני הספורט העתיקים. שירתתם אותנו נאמנה במשך שנים אבל הגיע הזמן לתלות את המיקרופון. כמו בכל מקצוע, גם כאן מגיע היום בו צריך לפנות את הבמה לצעירים ולצאת לפנסיה. הרי אתם כבר לא חדים כמו לפני שלושים שנים (חלקם גם לא היו חדים אז) ואנחנו כבר שחכנו למה אנחנו זוכרים לכם חסד נעורים. דוגמא להמחשה היא שימי ריגר, היה מצחיק כל הקטע הזה של האנגלית-עברית לפני שני עשורים, אבל מה נסגר?! הוא עדיין מדבר כמו עולה חדש ולא מספיק שמשחקי NBA גם ככה בשעות הלילה, שימי מתעקש להרדים אותנו עם פרשנות שעוסקת בעיקר במור"קים מימיו בארה"ב והיכרותו האישית עם כל המאמנים והשחקנים. בסוגיה זו: שימי ריגר, יורם ארבל, שלמה שרף, מאיר איינשטיין וכל שאר הפנסיונרים – OUT, גיל ברק, עמיחי שפיגלר ומאיה רונן – IN. מסקנה: פנסיונר יקר פנה את מקומך לחבר'ה צעירים, מלאי מוטיבציה ואנרגיות.
ידע! אחד הדברים החשובים ביותר (אם לא החשוב מכולם) אצל פרשן וקריין. אך גם בידע צריך לדעת להשתמש. בסופו של דבר כל המידע הזה מגיע לצופה ספורט הממוצע שיושב בביתו ומעוניין בפיסות מידע רלוונטיות וכאלה ש"מפלפלות" לו מעט את הצפייה. אותו צופה ממוצע אינו אנציקלופדיה של מושגים או ספר היסטוריה של הענף לכן אם לא ידברו איתו בגובה העיניים הוא סביר להניח לא יבין מה רוצים ממנו, חמור מכך, הצופה עוד עלול להרגיש שמתנשאים מעליו. אם כך הדבר, אז: אלי סהר, רמי וייץ ונדב יעקובי – OUT, אבי מלר, משה גרטל ורון קופמן – IN. מסקנה: ידע הוא כח. וכמו שנאמר "עם כח רב באה אחריות גדולה", פרשן יקר אחריות גדולה על כתפיך!
לסיום, הבעיה בה פתחנו. בסופו של דבר כשאנו צופים בבית בספורט אנחנו מערבבים ספורט עם תקשורת ואני מניסיון אישי הכי נהנה להקשיב לאנשים שיש להם את התשוקה לשני הדברים יחד: מודי בר-און מגיש כדורגל, אייל קיציס מקריין טניס וניב רסקין מדבר על ספורט.
כמו שפתחנו באנקדוטה כך נסיים: מנקודת מבטי, משחק כדורגל זהה למקצה שחייה ארוך. באולימפיאדה האחרונה כמו אלו שלפניה צפיתי בתחרויות השחייה: מלא דרמות, הפתעות, מהלכים מרגשים וגם שלל דקות מתות בהן לא מתרחש דבר, אך משה גרטל השאיר אותי דבוק למסך. צמא לעוד פיסת מידע מד"ר צ'יש ועוד פליטת פה של גרטל, כך צריך לשדר ספורט!
מסקנה אחרונה ודי: במשחק כדורסל, כדורגל, טניס וכל ענף אחר יש שלל רגעים בהם עדיף פשוט לשתוק ולתת לספורטאים לדבר על המגרש, אבל יש גם שלל רגעים מתים בהם הפרשן, הקריין והמגיש הן הנפשות שצריכות להשיב לצופים את העניין במשחק – שנזכה לחוות ולהקשיב לאנשים הנכונים.
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
מצב פרשני הכדורגל בישראל הוא גרוע מאוד, וכל שידור של משחק נמשך בסבל של 90 דקות כשצריך לשמוע אנשים שלא מבינים בכדורגל, או כאלו שמפרשנים את הקבוצות שהם אוהדים.
דני נוימן הוא אחת הדוגמאות בולטות לכך. אוהד בית"ר, שלא מסוגל להודות שמגיע לקבוצה היריבה פנדל שבמגיע במליון אחוז. איך הוא עושה את זה? ממציא חוקים כמו – "לא מגיע לו פנדל כי הוא לא התקדם לכיוון השער".
השני הוא שלמה שרף. כולנו מכירים את הסיפור ששלמה שרף כתב טור לעיתון "ישראל היום" למרות שלא ראה את המשחק. וכולנו יודעים ששלמה שרף שונא את מכבי תל אביב. אז למה לעזאזל נותנים לשליימ'לה לפרשן אותם?
שרף פירשן את משחק רבע גמר גביע הטוטו בו הודחה מכבי תל אביב על ידי הפועל חיפה, וכזו תצוגה של חוסר אובייקטיביות עוד לא שמענו. שרף אפילו קרא לשחקן של הפועל חיפה אפס כשזה לא הצליח להבקיע. אפילו יונתן כהן היה בשוק, וניסה להרגיע את הפרשן המהולל.
הקשיבו לבזיון בעצמכם:
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
