תגית: עמרי כספי

עומרי כספי נתן את המשחק הטוב ביותר שלו העונה במדי סקרמנטו בניצחון של הקינגס 89-99 על ניו אורלינס פליקנס.

כספי קלע 22 נקודות, הוסיף 4 ריבאונדים ואסיסט.

צפו בביצועים של כספי מהמשחק:

אוקיי, אז אני לא אגיד "אמרתי לכם" אחרי מה שכתבתי בטור הקודם, בעיקר כי נבחרת רוסיה דאגה להראות זאת לגוטמן ולכולנו בצורה מאוד משכנעת. מה שכן אני יכול זה לספר לכם, זה שיש סקס אחר.

ראשית, נפתח במספר עובדות טריוויה פשוטות. אליפות אירופה בכדורסל (היורו של הכדורסל שגם עונה לשם "יורובאסקט") מתקיימת כל שנתיים. בקיץ השנה הזוגית (כמו השנה) משחקים את משחקי המוקדמות, ובקיץ השנה האי-זוגית (כמו בקיץ הבא) משחקים את משחקי האליפות עצמה. פשוט, לא? בואו לא נסבך את העיניינים עם משחקי ההזדמנות האחרונה וכל זה (למרות שזה הועיל לנו לא מעט פעמים) וננסה להתמקד בעיקר.

העיקר הוא גם די פשוט. נבחרת ישראל מצליחה לעלות ליורובאסקט פעם אחר פעם אחר פעם אחר…טוב הבנתם את הפרנציפ. גם ההסבר לכך פשוט. יש בישראל ליגת כדורסל חזקה, תחרותית, מהמתקדמות באירופה ובעיקר עם רוב שחקנים ישראלים בכל אחת מ-18 הקבוצות בליגת העל. אה.. לא? בישראל יש ליגה רק של 12 קבוצות עם עולות ויורדות לפי מצבן הכלכלי ולא לפי היכולת שלהן על הפרקט? יש לנו אלופה אחת שאת כמות האליפויות שהיא איבדה ביובל האחרון אפשר לספור על יד אחת ועוד להישאר עם עודף? יש לנו חוק שמחייב שני שחקנים ישראלים בכל רגע על הפרקט מה שזה אומר שגם בכל רגע יש שלושה זרים? מלבד כספי (שירד 50 מקומות בדירוג טיב השחקנים ב-NBA) כמעט ולא ידוע לנו מה זה ליגיונרים? לא מעט שחקנים שאת שמם אפילו המאמן הלאומי לא מכיר? הרבה שאלות אבל רק תשובה אחת. כן. יש לנו רק קבוצה אחת, רוב הליגה מושתת על זרים, הליגה עצמה לא מעניינת אפילו את קצה קצהו של קו העונשין, ובכל זאת הנבחרת שלנו לא מפסיקה לדפוק נוכחות באליפויות אירופה. הכיצד?

תתפלאו לשמוע, אבל גם פה התשובה די פשוטה. מנטליות של ווינרים. מי שעוקב אחרי קמפייני המוקדמות האחרונים נוכח לגלות יכולת זוועתית, כדורסל מבזה ובעיקר חזרה על הטקסטים של "הכל עוד אפשרי ואנחנו תלויים רק בעצמנו". ההבדל מהכדורגל הוא, שבכדורסל זה אשכרה קורה. מפסידים, מגיעים להיכל, הקהל מרעיד את "הוובוס" של שחקני היריבה ואילו גיא פניני מרעיד להם  את הרשת פעם אחר פעם מחוץ לקשת. וכספי? הוא עסוק בלקבל "האלי-הופים" מליאור אליהו ולהיפך. ועוד לא דיברנו על ההצגות כנגד כל האנטישמים והסיכויים במשחקי החוץ. וזו רק הנבחרת הנוכחית. בעבר אלו היו טל בורשטיין ויואב ספר (כן היה שחקן כזה בנבחרת) ולפניהם הצמד המיתולוגי קטשפר. נכון, לא תמיד הברקנו על הפרקט, ואפילו בחלק מהמקרים גם לא עלינו לאליפות עצמה. אבל ממש לא שוב ושוב ושוב. גם אם קיץ אחד היה פאנצ'ר, שנתיים לאחר מכן חזרנו לפשל במשחקים הראשונים, להבין מה לא בסדר, ואז לחזור לעשות ה-ג-נ-ה בשאר המשחקים. בין לבין גם דפקנו שלשות מטורפות. אבל התוצאה הייתה עלייה לאליפות אירופה.

בשורה התחתונה, אחרי שביקשתי מנבחרת הכדורגל להפסיק למלא לנו בהבטחות את הראש ואז לאכול לנו את הלב, אני מבקש מכולנו לשים עין על נבחרת הכדורסל. כי שם, מעבר לדשא על לוחות הפרקט, סיפורי האגדות מתעוררים לחיים כל שנתיים מחדש. גם אם בסוף אנחנו לא הופכים לסינדרלה שמניפה את נעל הזכוכית או את הגביע. העיקר ששם יש תמורה בעד האגרה. מי יודע.. אולי הפתרון הוא לחתוך את הרכב הכדורגל בחצי מינוס השארית, לעבור לשחק ביד-נוקיהו, ולשמוע את רפי גינת שואג "נאמבר פיפטין: יוסי! בניו-ו-ו-ו-ו-ו-ן!!!"

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם