מן הראוי שבטור הזה אתעסק במשחק מספר 7, האליפות של מיאמי, הפלייאוף המשובח שהגיע לקיצו, הפעם האחרונה של דיוויד סטרן, ההקרבה של סן אנטוניו וכמובן לברון ג'יימס. מה כבר אפשר להוסיף שלא נאמר עדיין? כל מהלך קיבל אלף פרשנויות וכל זווית אפשרית של המשחק כבר נחקרה, נותחה וסוקרה. לכן הגעתי למסקנה שלי פשוט אין מה להוסיף. אז אני אהיה אנוכי ואשתף בדילמה שאחזה בי לאורך הימים האחרונים.
ברגע שריי אלן קלע את השלשה שהביאה את המשחק השישי להארכה, הבנתי שאני בבעיה. היה לי ברור שמהארכה הזאת מיאמי תצא מנצחת ולא יהיה מנוס ממשחק מספר 7. כמה רציתי לטעות ולראות את סן אנטוניו מסיימת את הסדרה באותו הלילה – אבל זה לא התממש, מה שהציב אותי באחת הדילמות המסובכות בהן נתקלתי לאחרונה.
ניסיתי להדחיק, לא רציתי להגיע לפינה הזאת, אבל נאלצתי להשלים עם העובדה שסן אנטוניו פשוט מסרו את האליפות שכבר הייתה להם בידיים והעבירו את ההכרעה ליום שישי לפנות בוקר שעון ישראל. בדקתי שוב ושוב שאני לא מתבלבל, כל כך רציתי להתבלבל! למה לא לדחות את המשחק בעוד יום? לתת לשחקנים עוד יום מנוחה לפני משחק מספר 7 ולי פתרון מושלם לבעיה שלי. אבל לא כך רצה הגורל והמשחק נקבע לשישי לפנות בוקר ויומיים של ייסורי מצפון החלו.
מאז שאני זוכר את עצמי אוהד כדורסל, אותם ימים של מייקל ג'ורדן (הוא ולא אחר!) לא פספסתי את המשחק האחרון של העונה, את משחק האליפות: בין אם זה בלילה שלפני לימודים, אם זה בלילות לבנים במוצב או אם זה לשבת לבד ב-10 בבוקר במקום היחיד בעיירה באוסטרליה שמשדר NBA כדי לראות את סדרת הגמר. אף פעם לא עלה בי כל ספק – יש דברים שלא מוותרים עליהם.
הפעם העמידו אותי במבחן, ממש מבחן. מבחן אמיתי כזה שעושים ב-8 בבוקר ביום שישי. לוח המבחנים לא התחשב וקבע לי את המועד במבחן החשוב ביותר דווקא ביום שישי בבוקר, כן אותו בוקר שכמה שעות לפני נערך משחק מספר 7.
עשיתי את כל החישובים, חישבתי את כל האפשרויות, התייעצתי עם אינספור חברים ועדיין לא הצלחתי להגיע לתשובה. האם אני אספיק לחזור מהעבודה מאוחר בלילה, לראות את המשחק שסביר להניח הסתיים ב-7 בבוקר ומיד לצאת למבחן? מה הסיכוי שאני אצליח להיות חד ורענן במבחן אחרי שלא ישנתי כל הלילה (וכל היום לפני)?
לחלקכם וודאי זה ישמע כמו קיטור, אבל אני מסוג האנשים שזקוקים לכמה שעות שינה בלילה כדי להיות מפוקסים ביום למחרת. השעה כבר 01:00 ועדין אין לי פתרון. כשחזרתי מהעבודה עייף ומותש הבנתי שאני פשוט לא אצליח, אני לא אצליח לראות את המשחק ולעשות את המבחן ואז החלטתי שלא בלב שלם להקליט את המשחק, לכבות את הטלפון כדי לא לקבל עדכונים ופשוט ללכת לישון.
השינה לא הייתה רציפה: תהיות תוך כדי החלום, מלאה בגלגולים ומחשבות על המשחק: איך אני פועל כשאני אקום? לראות את התוצאה? ללכת למבחן ולנסות להתעלם מהעולם החיצון? לקום מוקדם ולהספיק לראות את ההקלטה? ואיך אני אוכל לעשות את המבחן בלי לדעת מי האלופה? המתח יגמור אותי. מסתבר שגם תוך כדי הלילה, כשכבר חשבתי שפתרתי אותה – הדילמה סירבה להסתיים.
בסופו של דבר התעוררתי עוד לפני שהשעון המעורר צלצל, קמתי כמו מתוך תותח מלא אנרגיות, חייב תשובות כאן ועכשיו, פתחתי את הטלוויזיה….אבל הגעתי שנייה מאוחר מדי, התמונה הראשונה הייתה של אריק ספולסטרה מחייך במסיבת העיתונאים, הבנתי שמיאמי אלופה. התגובה הראשונית הייתה אכזבה מהתוצאה כי רציתי שסן אנטוניו ינצחו, התגובה השנייה הייתה לרוץ למחשב לבדוק את לוח התוצאות, הקלעים, תוצאות הרבעים והניתוח המלא של המשחק.
ואז הבנתי! כמה שטעיתי! איך הרשתי לעצמי לפספס כזה משחק?
בסופו של דבר ראיתי את המשחק המוקלט אחרי המבחן, ידעתי איך כל מהלך יסתיים ועדיין התפעלתי מהמשחק של לברון, התרגשתי מהתנועות של טוני פארקר, צעקתי יחד עם אנדרסן ובסוף בכיתי בפנים יחד עם טים דאנקן. לאורך כל המשחק רק מחשבה אחת עברה לי בראש – איך לא ראיתי את המשחק הזה בשידור ישיר!?
אומרים שחצי מפתרון הבעיה הוא להודות בטעות. אז אני מודה! טעיתי! שמתי את הרגש בצד והלכתי עם ההיגיון, אבל לפעמים צריך פשוט ללכת עם הלב. קשה לי עם זה ולכן אני מודה בטעות – אני פספסתי את משחק מספר 7 באחת הסדרות הטובות בשנים האחרונות, אם לא הטובה בעשור האחרון, להבא זה לא יקרה!
האם היה שווה לפספס את זה!? לא!
ומה לגבי המבחן!? – תוצאות בהמשך…
לסיום, ברכות למיאמי. ליבי עם סן אנטוניו. ונפגש בעונה הבאה!
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
