רגע לפני שמינית גמר המונדיאל (ליאור ליבוביץ')

צפיתי בנבחרת הזו מסולקת ברבע, ראיתי שהדבר קרה לה גם בשמינית, אבל לראות איך ספרד נפרדת מאיתנו בשלב הבתים של המונדיאל? גם לא בחלומות הנוראיים ביותר.

זו לא השנה של אוהדי ברצלונה. ואלדס נפצע ו״זכה״ לסיום עונה בקבוצת ילדותו בדרך קצת אחרת מזו שתכנן, הפסדים בצרורות בכל המסגרות וסגירת עונה ללא שום תואר, המוות של טיטו – מאמנה לשעבר של הקבוצה ותליית הנעליים של פויול.

פויול, האיש שבזכותו אני עם הקבוצה הזו, ועם הנבחרת.

זה התחיל ב-2002, שנת המונדיאל בה קסיאס הפך למה שהוא היום והשנה בה הכרתי את פויול, מי שהראה לי שיש כדורגל אחר – הגון, אמיץ ומשחק מכל הלב ובעיקר הנשמה. שם סיפור האהבה עם הספרדים (ובעיקר עם הקטלונים שבינהם) רק התחיל ולשמחתי עד היום לא נגמר, אלא רק גבר. ספרד עפה בשלב רבע הגמר, ארבע שנים לאחר מכן בשלב השמינית.

ב-2008 זכתה ביורו, ב-2010 עשתה את כל הדרך אל הגמר ומשם אל הגביע, וב-2012 שוב, יורו. ברציפות.

בלתי ניתנת לעצירה.

ככה אני הכרתי אותם, את ה״פוריה רוחה״, הזעם האדום.

השנה, שגם ככה כאוהדת ברצלונה הייתה שנה לא קלה עבורי, תליתי את כל ציפיותיי בנבחרת, שתספק לי נחת ושלווה, כמו שעשתה בשנים האחרונות.

זו לא השנה של אוהדי ברצלונה, וכנראה גם לא של אוהדי הסלקסיון, הנבחרת האדומה. לראות את הנבחרת הכל-כך חזקה הזו מובסת ונדרסת ע״י הולנד, אותה הולנד (או שלא) שאותה הם ניצחו שניה אחת לפני שכמעט הצליחה לחטוף את גביע העולם מהידיים שבאמת היו ראויות לו, היה דבר נורא ומכה חזקה שלא תישכח כנראה לעוד שנים רבות. אך עוד היתה תקווה, נשארו שני משחקים לנצח אותם כדי לעלות, אמנם מהמקום השני עם סיכוי לפגוש את ברזיל, אבל לעלות. אך אלכסיס וחבריו מצ׳ילה ארגנו לנבחרת תכניות קצת אחרות, ושלחו אותה ב-2-0 חזרה למדינתו של המלך החדש פליפה השישי.

isnis

הניצחון על אוסטרליה המתיק את טעם הסוכריה המרה, הזכיר שאנדרס אנייסטה היה, עודנו וישאר לנצח גאון של פעם בדור, והוכיח את העובדה שאולי דייגו קוסטה עוד לא כל כך השתלב בסגנון המסירות הקצרות המאפיין את האדומים, והחלוצים המבוגרים, המנוסים והשבעים, פרננדו טורס, דויד וייה וחואן מאטה, עדיין מספקים את הסחורה – אבל מאוחר מדי.

ספרד נפרדת מהמקום השלישי בשלב הבתים, והאוהדים הצבועים באדום צהוב נחלו אכזבה נוספת וכואבת.

נשאלתי באיזו נבחרת אני תומכת, עכשיו כשספרד כבר מחוץ לטורניר. הרי לא באמת ניתן לענות על שאלה שכזו, דומה לשאלה באיזו קבוצה תמכתי לאחר שברצלונה נופתה מליגת האלופות, משמע – אף אחת. כאזרחית מדינת ישראל, אמשיך לתמוך בנבחרת ספרד עד ששחקני מגן הדוד יעלו על אצטדיוני המונדיאל, אם בכלל.

כאוהדת ברצלונה, כמובן שיותר מאשמח אם הפרעוש הארגנטינאי יניף את הגביע וישוב לקבוצה מלא כוחות ובעיקר נטול הקוף הכבד על הגב, כי באמת מגיע לו.

חבר קרוב אמר לי: ״להצליח תמיד זה משעמם״, אז אמנם להפסיד זה לא קל, במיוחד לאחר שכיסי התרוקן עקב התערבויות אין ספור, באמונה שלמה, שגם השנה זה שייך לאספנייה. אבל רגעים כאלה מוכיחים שלא משנה מה יקרה ומתי, אני אתמוך תמיד.

קשה לי להאמין ששלב השמינית הגיע וספרד לא שם, יחד עם רבות נוספות וטובות. אנדרס אנייסטה התנצל והבטיח שהוא עוד יחזיר את הנבחרת למקום הראוי לה, ואני מאמינה לו, כמו כולם. בנפילות תמיד מדברים על סוף עידן ועל כך שהטיקי-טאקה מת, אני כבר לא מתרגשת, כי כבר הוכח לנו שנפילה היא לשם התרוממות מחדש.

עכשיו רק נשאר להמשיך ליהנות מההפתעות ונפלאות הכדורגל שמונדיאל 2014 מספק לנו, ולחכות להזדמנות הבאה.

Viva España!