תגית: לונדון 2012

במהלך 16 ימי האולימפיאדה צויצו כ – 150,000,000 ציוצים בקשר לאולימפיאדה. 150 מיליון !!! מספר בלתי נתפס. כל כך הרבה אנשים צייצו במהלך האולימפיאדה שרשת טוויטר קרסה לזמן קצר. ומתוך 150 מליון הציוצים אף אחד לא הוזכר יותר מיוסיין בולט. מן הסתם.

על פי רויטרס יוסיין בולט צוין 80,000 פעמים בדקה במהלך מירוץ ה – 200 מטר, ו – 74,000 ציוצים עם שמו של בולט היו בזמן ריצת ה – 100 מטר. במקום השני הגיע אנדי מארי עם 57,000 ציוצים במהלך המשחק על מדלית הזהב מול רוג'ר פדרר.

שמו של יוסיין בולט היה בין 9 ספורטאים ששמם צויץ יותר ממליון פעמים במהלך אולימפיאדת לונדון. בין ה – 9 אפשר למצוא את מייקל פלפס, קובי בראיינט, לברון ג'יימס, טום דיילי, וגבי דאגלס. שמו של בולט ודאי צויץ גם על ידי כריס ג'ונסון, הראנינג בק הנפלא של טנסי טייטנס מה – NFL שטען שהיה מנצח את יוסיין בולט במירוץ.

אין ספק שלרשת החברתית הפופולרית היה חלק חשוב מאוד במשחקים האולימפיים. ספורטאים העלו תמונות, עיתונאים דיווחו ישר מהמגרשים, ולמעשה היה אפשר לעקוב אחר המשחקים רק מלקרוא ציוצים של אנשים. מה השלב הבא? ספורטאים מצייצים תוך כדי משחק? מי יודע, אולי גם זה יקרה בסופו של דבר.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

נבחרת ארצות הברית, או הדרים טים אם תרצו (אני לא אוהב לקרוא להם כך, ושיגע אותי שהחבר'ה בערוץ 1 לא הפסיקו להם להם ה-דרים טים) לקחו כצפוי את מדלית הזהב באולימפיאדת לונדון 2012, ועכשיו שהכל נגמר, זה הזמן לציונים.

קווין דוראנט, לברון ג'יימס או אולי כרמלו אנת'וני? מי היה ה – MVP של נבחרת ארצות הברית ושל הטורניר כולו? מי הפתיע, מי אכזב ואת מי נראה מככב בעוד 4 שנים באולימפיאדת ריו דה ז'ניירו 2016.

גארדים

כריס פול – פתח בכל המשחקים של הנבחרת האמריקאית, וחוץ מהמשחק מול הספרדים היה מצוין לכל אורך הטורניר. הגארדים היריבים לא הצליחו להתמודד עם הלחץ המצוין שלו (סיים עם 20 חטיפות בטורניר), ואין ספק שהיה לו חלק גדול מאוד במדליית הזהב. שיחק הכי הרבה דקות חוץ מקווין דוראנט. ממוצע בטורניר: 8.3 נקודות, 2.5 ריבאונדים, 5 אסיסטים. ציון: 7

דרון וויליאמס – דרון וויליאמס דווקא מכיר את הכדורסל של פיב"א לאחר ששיחק כחצי עונה במדי בשיקטאש הטורקית בזמן השביתה ב – NBA בעונה שעברה. היו לו מספר משחקים טובים, אבל הרבה לאבד כדורים, ומדי פעם היה נראה שהוא מנסה יותר מדי. הכוח הפיזי שלו, והקליעה הטובה מחצי מרחק בהחלט עזרו לאמריקאים. ממוצע בטורניר: 9 נקודות, 1.5 ריבאונדים, 4.6 אסיסטים. ציון: 6

ראסל ווסטברוק – אתלט ענק שהראה את היכולות שלו עם מספר דאנקים מפלצתיים, הלך יותר מדי עם הראש בקיר (כמו שעשה לא מעט במדי OKC), אבל כאשר הוא עושה 2 כדרורים פנימה מקו השלוש ועולה לג'אמפ אף אחד לא יכול לעצור אותו, בטח שלא באירופה. הפעיל לחץ טוב בהגנה, אבל לא היה דומיננטי בדקות ששיחק. ממוצע בטורניר: 8.5 נקודות, 1.6 ריבאונדים, 1.6 אסיסטים. ציון: 6

קובי בראיינט – הכוכב הגדול והשחצן של נבחרת ארצות הברית. פתח בכל המשחקים בחמישייה, אבל לא הרבה לשחק במשחקים הראשונים. כנראה שמייק ששבסקי רצה לשמור אותו לשלבים המכריעים. לקח המון זריקות לא טובות, לצד מהלכים נפלאים. מול אוסטרליה ברבע הגמר קלע 20 נקודות במחצית השניה, ולמעשה הוא האיש שגמר את המשחק. ממוצע בטורניר: 12.1 נקודות, 1.8 ריבאונדים, 1 אסיסטים. ציון: 5

ג'יימס הארדן – אפשר לומר שהוא היה נער הפוסטר של הנבחרת האמריקאית. אומנם בכל נבחרת הוא היה הכוכב הראשי, אבל עם סגל מדהים כמו שיש לאמריקאים זה די מובן. לא הרבה לשחק, לרוב עלה בגארבג' טיים. עשה את שלו עם מספר שלשות יפות, ודאנקים לא רעים. ממוצע בטורניר: 5.5 נקודות, 0.6 ריבאונדים, 0.7 אסיסטים. ציון: 6

פורוורדים

לברון ג'יימס – הגיע לטורניר כאלוף ה – NBA עם ביטחון עצמי בשמיים. הראה שהוא כנראה השחקן הכי טוב בעולם (נתון לויכוח), שהוא מפלצת אתלטית (אני חושב שהוא היה לוקח את קרב ה – 10 אם היה משתתף), ושאין דרך לעצור אותו, רק לקוות שיחטיא. את המשחק הקשה מול ליטא (94:99) הוא ניצח למעשה, כאשר ב – 3 הדקות האחרונות הוא לוקח את המשחק על עצמו. שחקן ענק שמראה בגרות משנה לשנה. ממוצע בטורניר: 13.3 נקודות, 5.6 ריבאונדים, 5.6 אסיסטים. ציון: 8

קווין דוראנט – הסקורר הכי טוב בעולם. אין ויכוח, אין ספק. עושה סל מתי שהוא רוצה, וקו השלוש באירופה הוא ליי אפ בשבילו. מוטת ידיים של קונדור, רגליים של אימפלה, ומהירות של גאזל, אי אפשר לעצור את דוראנט. דבר נוסף שחשוב להגיד על קווין דוראנט – שחקן הגנה מעולה. לא מקבל מספיק קרדיט, אבל הראה זאת בטורניר בכל משחק. ממוצע בטורניר: 19.5 נקודות, 5.8 ריבאונדים, 2.6 אסיסטים. ציון: 8

כרמלו אנת'וני – האיש הרע של הנבחרת. זה שרב עם לואיס סקולה, ותמיד נכנס לתאקלים עם השופטים. קשוח וחזק ביותר, ואין אחד שאירופה שיכול לעצור אותו. בכדורסל של פיב"א הוא יכול לשחק ב – 3 עמדות, ובקלות. וקו השלוש באירופה הוא בדיחה בשביל מלו. מדי פעם איבד את הראש (שחקן ניקס אחרי הכל), אבל בסה"כ היה לו טורניר מעולה, כולל 37 נקודות ב – 14 דקות מול הניגרים המסכנים. ממוצע בטורניר: 16.3 נקודות, 4.8 ריבאונדים, 1 אסיסטים. ציון: 7

אנדרה איגואדלה – כמו ג'יימס הארדן, לא שיחק הרבה, ונכנס בעיקר בגארבג' טיים, או לעזור בהגנה על שחקן יריב. עשה מה שהוא יודע, עם דאנקים יפים, ומספר שלשות. אבל לא היווה פקטור בניצחונות של האמריקאים. ממוצע בטורניר: 4.3 נקודות, 2.8 ריבאונדים, 1.3 אסיסטים. ציון: 6

קווין לאב – אולי השחקן האהוב עלי בטורניר. בלי אגו, עובד קשה בכל משחק, קולע נפלא משלוש, וכמובן ריבאונדר כמו שהרבה זמן לא ראינו. בכל משחק היו לו מספר כדורים חוזרים בהתקפה שהוציאו את האמריקאים מהבוץ, והקליעות שלו משלוש עזרו לפנות את הצבע של היריבים. ממוצע בטורניר: 11.6 נקודות, 7.6 ריבאונדים, 0.3 אסיסטים. ציון: 8

סנטרים

טייסון צ'אנדלר – הסנטר הטבעי היחידי בנבחרת, וכמובן שאם דווייט האוורד היה בסגל, צ'אנדלר לא היה משחק יותר מדי, ואולי אפילו לא היה מגיע לטורניר. עובד קשה בהגנה, משקיע את הנשמה, ואפילו מצליח לסיים האליהופ מדי פעם. בהתקפה לא היווה פקטור, אבל לא לשם כך היה בנבחרת. ממוצע בטורניר: 4 נקודות, 4 ריבאונדים, 0.3 אסיסטים. ציון: 6

אנת'וני דיוויס – היחידי שלא שיחק בכל המשחקים (שיחק 7 משחקים, מול ליטא לא שיחק). כישרון ענק שבעוד 4 שנים יהיה אחד השחקנים המובילים בנבחרת האמריקאית. חוסם גדול עם ניתור מטורף, יהיה כיף לראות אותו משחק ב – NBA. ממוצא בטורניר: 3.7 נקודות, 2.7 ריבאונדים. ציון: 6

סיכום

המצטיין: קווין דוראנט. פשוט שחקן התקפה שלא היה כמותו. אולי הגדול בכל זמנים, למרות שהוא רק בן 23. בכל פעם שהאמריקאים היו צריכים סל, הוא קלע, ולא משנה מאיפה, ואיך. עתיד ענק לפניו. אולי יהיה הסקורר הגדול בהיסטוריה?

המפתיע: קווין לאב אומנם שחקן מוכר, וכוכב ב – NBA, אבל אף אחד לא חשב שתהיה לו כזו השפעה גם בנבחרת, ושהוא יקבל כל כך הרבה דקות. בזכותו עפו מהחלון כל הדיבורים על כך שאין לאמריקאים משחק פנים ושהם עלולים ליפול בריבאונד.

המאכזב: קובי בראיינט. אולי הכעס של אשתו בגלל התמונה של קובי בלי חולצה עם 2 בנות השפיעה עליו, ואולי הוא סתם שחצן, וזילזל ביריבים שלו. קובי היה חלש ברוב הטורניר, ונכון שהייתה לו מחצית גדולה מול אוסטרליה, ונכון שהוא קלע מספר זריקות גדולות מול ספרד. אבל אין ספק שהיה יכול לשחק הרבה יותר טוב, ואותי הוא בהחלט איכזב. והרגיז.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

גבי דאגלס, המתעמלת האמריקאית זוכת 2 מדליות זהב באולימפיאדת לונדון 2012 קיבלה כבוד ענקי בעיר שלה, וירג'יניה ביץ' שבמדינת וירג'יניה עם ציור קיר ענק על ספורט'ס בר מקומי. 

ציור הקיר צוייר על הבר איי ג'יי ספורט בר אנד גריל, ולקח 4 ימים עד שהושלם לפי הוירג'יניה פיילוט.

האחים טוד ואריק לינדברג הוסיפו לציור את הכיתוב "Way to go Gabby" באותיות מוזהבות על הציור שגודלו 9 מטר רוחב על 2 וחצי מטר גובה. הציור של דאגלס מפורט כל כך, ורואים את גבי דגלאס מחייכת, מחזיקה עם מדלית הזהב כאשר מאחוריה מתנוסס דגל ארצות הברית.

אין ספק שגבי דאגלס התרגשה מאוד מהמחווה כאשר היא צייצה שהיא מרגישה כבוד ענקי על ציור המחווה:

 

בהתחלה הייתה זו קופסא של קורנפלקס, עכשיו ציור קיר. איפה נראה את הפנים של גבי דאגלס בפעם הבא?

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

חברים יקרים בני המאיה צדקו, כל הסימנים מראים כי סוף העולם הגיע. מחלות מסתוריות מתגלות כל שנה, אסונות טבע שלא נראו כמותם בעולם, טרור, פשע, אלימות ברחובות, וכן, אל תשכחו גם את הנתון הבא: ישראל לא חזרה עם מדליה מלונדון! לכל האנשים שיושבים היום בבית ובפעם הראשונה למדו קצת על תנאי רוח בשייט או על שיטת הניקוד בג'ודו יש לי רק דבר אחד לומר – סתמו את הפה! נמאסתם!

יש לנו בעיה, והבעיה היא עמוקה וקשה. כאן בארצנו הקטנה מקדשים את התוצאה בלבד, לא את הדרך והעבודה הקשה, זאת הסיבה למחסור במתקני ספורט בכל הארץ וגם אלה שקיימים לא באמת יכולים להיקרא כך. זאת הסיבה לכך שזכינו סך הכל ב6 מדליות אולימפיות.

רוב ילדי המדינה עסוקים במסי ורונאלדו, ואם לא אחד מהשניים האלה אז בטח במחשב. שטילוב? זאבי? קורזיץ? לא לא, עליהם הם שומעים פעם בארבע שנים, וגם זה במקרה. בזמן שילדים בני גילם במדינות אחרות מקבלים עידוד ורוח גבית לעסוק באתלטיקה, בשחייה, ג'ודו וכן הלאה… בארצנו הקטנה מעדיפים להקריא שמות חצי שעה ואת כל מה שנשאר להעביר עם כדור כדורגל במגרש, ולמרות שזה כל מה שעושים אצלנו בשיעורי הספורט גם בכדורגל בסופו של דבר אנחנו לא טובים.

תרבות היא מילת המפתח, ולא צריך להיות גאון כדי להבין שאין כאן תרבות, אנחנו יכולים לצחוק על כל שכנינו ולהגיד עליהם שהם ברברים, אך בסופו של דבר האיראנים סיימו עם יותר מדליות מאיתנו. לאיטלקים? תרבות אופנה מפותחת, לגרמנים? עבודה קשה ופרפקציוניזם, לישראלים? אוכל, והעיקר שלא נדפק איכשהו, כי אנחנו – אנחנו בטח לא פראיירים. לי קורזיץ יקירתי, ליבי איתך, וביחד איתך התבאסתי על כך שסיימת ללא מדליה, רק עם דבר אחד לא הסכמתי איתך, טענת שאנחנו לא פראיירים, אז רק שתדעי לך, וזה בלי שום קשר להישג המדהים שלך, אנחנו פראיירים, פראיירים ענקיים בכל התחומים. המקום הזה שנקרא מדינת ישראל, חייב לעבור שינוי, וזה לא רק בספורט. אנחנו תמיד מחפשים את קיצורי הדרך, תמיד מחפשים מסביב, כדי שיהיה יותר קל להגיע לתוצאה, לזהב, למה שכל כך רצינו, בלי להבין שמה שנעבור בדרך ייתן לנו לא רק תוצאה אחת, לא זהב אחת, אלא עשרות ומאות…

 

במדינה שבה כל מה שמחפשים זה לעקוף בתור ולקצר את הדרך ולא משנה למה הוא, קופת חולים או מכולת לא נגיע לשום מקום. אני מצדיע ללי קורזיץ, לאריק זאבי, ולכל שאר הספורטאים הענקיים האלו שהצליחו כנגד כל הסיכויים, ללא מתקנים ראויים, ללא תקצוב ראוי, להגיע להישגים האלה, אני ממש לא מאשים אותם. הגיע הזמן להודות באמת, זה או שאנחנו משקיעים כאן בספורט עד הסוף, או שאנחנו מוותרים מראש ולא שמים תקוות וציפיות על ראשי הספורטאים.

בהזדמנות זאת אני רוצה לפנות לשרת הספורט לימור לבנת, הצעת להקים ועדה שתבדוק את כשלי אולימפיאדת לונדון, ועדה שתקום ותשאל את השאלות כדי שנוכל להערך לאולימפיאדה הבאה, אז לימור, הרשי לי בהזדמנות זאת לשאול אותך מספר שאלות: מה ההבדל בין יוקו וואזארי? כמה שחקנים משחקים בכל הרכב בכדורסל? מהו נבדל בכדורגל? מהו משחקון בטניס? חלילה אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מזלזל בלימור לבנת כלל וכלל, היא פוליטיקאית לכל דבר ויכולה להראות לי דבר או שניים על איך תופסים כיסא כזה או אחר בממשלה, סומך עלייה בעניינים האלה, אבל כשזה מגיע לספורט, ולא, לא בגלל שהיא אישה, היא לא ממש מבינה, כך זה לפחות נראה בתקציבים, בהחלטות ובנאומים שלה אחרי האולימפיאדה הנוכחית.

משהו רציני צריך לקרות כדי שהספורט כאן יחזור למסלול נורמלי, לא ביקשנו את תרבות הספורט של סין, גם לא ביקשנו את התקציבים והמתקנים האמריקאים, קודם כל להתחיל משינוי קו המחשבה, הדרך היא הרבה יותר חשובה, וכך נתחיל לחנך ילדים קטנים לרצות ולעשות ספורט, החינוך צריך להגיע מאיתנו והרצון מהם. תלמדו מספרד, מי שמקדש את הדרך והחינוך נהנה לאורך זמן, מי שמקדש את התוצאה נהנה רק באותו רגע ואף פעם לא חוזר על אותו הישג…

 

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

משהו בזכיית מדליות זהב גורמת לנשים לרקוד בצורה מוזרה משהו. סרינה וויליאמס רקדה לאחר הזכייה של טורניר הטניס האולימפי, ועכשיו שחקנית כדורעף החופשים האמריקאית – מיסטי מיי טרינור שפצחה בריקוד מוזר ביותר לאחר הזכייה שלה בטורניר כדורעף החופשים האולימפי.

לא ברור איזה סוג ריקוד עושה כאן זוכת 3 מדליות הזהב, אבל זה נראה כמו סגנון מוזר של ריקוד הראנינג מאן המפורסם.

רואים שמיסטי מיי טרינור באקסטזה מהניצחון, יחד עם זוגתה – קרי וולש, ועם הניצחון בגמר הן הגדילו את רצף הניצחונות שלהן ל – 21 במשחקים האולימפיים.

טוב, כשאת בת 35 וזוכה במדליית זהב נוספת באולימפיאדה, מותר לך לרקוד איך שבא לך. ושימותו המבקרים.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

שתי דעות עיקריות רווחות בימים אלו בקרב חובבי הספורט בישראל:

האחת טוענת שמגיע כל הכבוד שבעולם לספורטאים האולימפיים שייצגו את ישראל בכבוד, על אף שאיש מהם לא הביא לנו הביתה מדליה.
הדעה השניה ביקורתית הרבה יותר: עבור ספורטאי צמרת בענפים השונים בהם הם משתתפים, כל הישג פחות ממדליה אולימפית משמעו כישלון טוטאלי.
כשאני אומר "דעות רווחות", אני מתבסס על טורי דעה המופצים באמצעי התקשורת השונים, וגם על אלפי טוקבקיסטים שמביעים את דעתם באינטרנט.
כשאני אומר "חובבי ספורט", אני מתכוון גם לחובבי הצלחות, כבוד ומדליות, או לחלופין לחובבי ביקורת ושיפוטיות מוגזמת וחסרת שחר.

פרופורציות

ניגע קודם כל בדעה השניה שציינתי, ולשם כך ניגש לרגע לספורט הפופולארי ביותר בארץ ובעולם.
פסגת השאיפות של נבחרת ישראל בכדורגל היא העפלה לטורניר גדול, גביע אירופה או גביע העולם.
העפלה לטורניר גדול משולה, לצורך העניין, להשגת הקריטריון האולימפי (המקנה את הזכות להשתתף בתחרויות) בענפים השונים. אף אחד בכלל לא מדבר על לזכות בגביע העולם, או לסיים במקום השני. תנו לנו להשתתף, ועשינו את שלנו.
הביקורת שמופנית כלפי לי קורזיץ, אלכס שטילוב או אריק זאבי, נובעת מהעובדה שהם מספיק טובים כדי להיות מועמדים למדליה. מספיק טובים כדי שנשאל למה הם לא מספיק טובים.
הרי אם קורזיץ לא הייתה זוכה בשתי אליפויות העולם האחרונות, אף אחד לא היה מצפה ממנה למדליה אולמיפית. באותה מידה, אם יעקב טומרקין היה זוכה במדליה באליפות אירופה בשחיה, המקום השביעי אותו השיג באולימפיאדה היה מוגדר בארץ ככישלון מוחלט.
כל הספורטאים הנ"ל, ועוד רבים אחרים, הגיעו למעמדם בזכות ולא בחסד. הסבסוד שהם מקבלים הוא מזערי, ובענפים רבים תנאי האימון שלהם נחותים בהרבה מאלו של יריביהם בעולם.
עצם הגעתם למעמד כה מכובד מהווה הישג עצום, בין אם סיימו במקום השלישי, השישי, או השניים-עשר, בתחרות זו או אחרת.

 של מי התחרות בכלל?

ניתן להבין את היצר הרכושני של אוהד כדורגל ממוצע כלפי קבוצתו. אוהד שמשקיע מדי שנה מאות שקלים (אם לא יותר) מכיסו על-מנת לצפות בקבוצתו האהודה משחקת, יכול לדרוש מהשחקנים שעבורם הוא משלם, שיתנו לו את התמורה למחיר. בכלל, ניתן להבין למה אוהד שנאמן לאותה קבוצה במשך עשרות שנים יכול להרגיש שהקבוצה שייכת לו הרבה יותר מאשר לאיזה שכיר חרב שמקבל סכומי עתק כדי ללבוש את החולצה, אותה הוא לובש מאז שהוא זוכר את עצמו. על אף שרמת הקללות שנשמעות ביציעי הכדורגל בארץ היא חריגה ובוטה (הן בכמות והן באיכות), הרעיון מתקבל על הדעת, וכך גם בכל העולם. מותר לאוהדי כדורגל לחוש בעלות מסויימת על קבוצתם, ולהביע את מחאתם כשמשהו לא מתנהל כשורה.

מכאן אני מגיע לשאלה הבאה: על בסיס מה יש למישהו בארץ (עיתונאי/ספורטאי/מאמן וכו') זכות כלשהי להביע ביקורת על ביצועי הספורטאים הישראלים? האם הם שייכים לנו? האם מישהו מאיתנו תמך בהם כלכלית, נפשית או פיזית?
העובדה שהם נושאים את דגל ישראל על חולצתם (או מפרשם), מעניקה לנו כבוד ותו לא. כל אחד ואחת מהספורטאים הישראלים שיצאו ללונדון 2012, נשלחו כנציגי המשלחת הישראלית, אבל בפועל, במשך ארבע השנים שקדמו למשחקים האולימפיים, הם התאמנו והתחרו כנציגי עצמם בלבד.
כשיש מדליה, עם ישראל ניצח (תעיד על כך לימור לבנת)! כשאין מדליה, הספורטאי השפל נכשל.
המשחקים האולימפיים, לטוב ולרע, הם של הספורטאים כיחידים, ולא של המשלחת או של המדינה כולה. ב-2008 מדינת ישראל לא הצליחה יותר מאשר ב-2012. רק שחר צוברי הצליח יותר. המדליה שבה הוא זכה שייכת לו, ולא לנו, וכך גם הכישלון בלונדון, הוא שלו והוא עניינו בלבד.

כל ספורטאי שנכשל בתחומו, כואב את הכישלון לא בגלל התקשורת או העם המאוכזב, אלא קודם כל בגלל השאיפה האישית להשיג את המיטב.
הכאב שלי, כצופה, הוא על לי קורזיץ עצמה, ועל אלכס שטילוב, שהיו כל-כך קרובים לזכות במדליה שכל-כך מגיעה להם, ולא הצליחו לעשות זאת. הכאב שלי הוא על אריק זאבי, שמסיים קריירה כל-כך מפוארת בקרב כל-כך קצר ועצוב.
הכאב שלי הוא עליהם, הספורטאים שהשקיעו מאמצים גופניים בלתי נתפסים ולא זכו לתמורה, ורק עליהם, באופן אישי.
לגבי מספר המדליות ה"ישראליות" – למי אכפת?

בנות הקשיבו ! זה בשבילכן. הספורטאי שנחשב להכי סקסי באולימפיאדה מנה את הקריטריונים שלו למה שהוא מחפש בבחורה. כן כן, אנחנו כמובן מדברים על ראיין לוכטה, השחיין האמריקאי.

ראיין לוכטה יחזור בקרוב לארצות הברית יחד עם 5 המדליות האולימפיות שלו מלונדון 2012, והרבה מאוד כסף מחסויות, ובמסיבת עיתונאים שהוא קיים לאחרונה הוא דיבר על הדברים שהוא מחפש בבת זוג עתידית.

"אם להיות כנה, אני מחפש מישהי שאני יוכל לבטוח בה, אני חושב שאמון זה משהו חשוב מאוד, והיא צריכה לגרום לי לחייך" אמר השחיין המסוקס "אני רוצה שהיא תהיה החברה הכי טובה שלי וגם הנאהבת שלי בו זמנית" סיים ראיין לוכטה את רשימת המכולת.

אז הנה יש לכן את זה, מה שלוכטה מחפש בבחורה. אבל בלי רודפות בצע. ראיין לוכטה לא סובל כאלו. כשחיין אולימפי לוכטה הוא אדם עסוק מאוד מן הסתם. את רוב היום שלו הוא מבלה באימונים, וזו הסיבה שאמא שלו אמרה לאחרונה שיש לו רק סטוצים ולא מערכות יחסים רציניות.

ראיין לוכטה מתכנן להתחרות גם באולימפיאדת ריו 2016, אז לוח הזמנים שלו יהיה עמוס ותפוס ב – 4 השנים הקרובות, אז הבחורה שתרצה להיות איתו תצטרך להיות גם סבלנית.

ובכל זאת, ראיין לוכטה אמר שהוא מתכנן להוריד מעומס האימונים, ולא לעבוד קשה כמו ב – 4 השנים האחרונות. בגיל 28 הוא כבר לא הספורטאי האולימפי הצעיר היה, והוא יצטרך לדעת לשמור על עצמו על מנת להגיע בכושר טוב לריו 2016. אז אולי אחרי הכל יהיה ללוכטה קצת יותר זמן לבלות עם הבנות שירצו להיות איתו.

לא חסרים סיפורים מרגשים, מרתקים, ועוצרי נשימה באולימפיאדת לונדון 2012. אבל לצערנו גם סיפורים עצובים הם חלק מהעניין, ואין סיפור עצוב יותר מזה. אוהד שרוף של המשחקים האולימפיים נפטר המהלך תחרות האופניים אחר שלקה בליבו.

קונראד רידמן, מקולצ'סטר, לקח חופשה של שבועיים מהעבודה, וקנה כרטיסים לכל יום של המשחקים האולימפיים.

לאחר שצפה בטקס הפתיחה המרשים, ותחרויות רבות של הספורטאים הבריטים, רידמן, בן ה – 49, הלך לצפות ביום שישי האחרון בויקטוריה פנדלטון, ורוכבי האופניים הבריטיים באולם הולודרום. בשעה 18:15 הוא נמצא במצב קשה בשירותים של האולם, נלקח לבית החולים, ושם נקבע מותו. רידמן טיפל וגר עם אימו ג'ואן שאמרה לקולצ'סטר גאזט:

"קונראד חיכה וציפה למשחקים האולימפיים מהרגע שידע שהם יהיו בלונדון. לא עבר יום מבלי שיתרגש מהאירוע. הוא חזר הביתה בכל ערב מאירועי הספורט השונים וסיפר לי בהתרגשות על מה שעבר עליו" אמרה אימו. "מעולם לא הייתה לו בעיה עם הלב, הוא לא ראה רופא כבר 15 שנה. הוא נפטר כשהוא עשה את מה שהוא אהב, אז אני שמחה שהוא היה היכן שהיה, אבל אני לא מסוגלת לצפות יותר במשחקים האולימפיים" הוסיפה ג'ואן רידמן.

יום לפני מותו, צייץ קונראד רידמן, אוהד טוטנהאם:

"כל כך אהבתי את הצילומים של קייט ו-וויל (הנסיך וויליאם ואישתו קייט מידלטון) חוגגים את הזהב של בריטניה – השמחה שכל האומה הרגישה".

נבחרת ארצות הברית ניצחה את נבחרת ליטא 94:99 לפני שעה קלה. חלק יגידו שנבחרת ארצות הברית פגיעה, ושהנה, סוף סוף היא פגשה נבחרת טובה וחזקה שהראתה את נקודות החולשה שלה, ואני אומר שנבחרת ארצות הברית הוכיחה שהיא לפחות 5 רמות מעל שאר העולם.

האמריקאים לא יכולים לשחק יותר גרוע מאשר הם שיחקו היום. משחק ללא הגנה, עם יכולת קליעה נוראית מהשלוש ומקו העונשין. לעומת הליטאים ששיחקו מצוין עם אחוזים מצוינים, חדירה טובה לסל, ומקסימום הנאה מהנרפות האמריקאית בהגנה. ומי ניצחו? האמריקאים.

האמריקאים קלעו 10 מ – 33 מהשלוש (30 אחוז), ו – 19 מ – 31 מהעונשין (61 אחוז), ויותר מהכל, הם נתנו לליטאים לחדור לסל באין מפריע ולקלוע נקודות קלות מהשתיים. הליטאים סיימו עם 31 מ – 49 מ -2 נקודות (63 אחוז). האם האמריקאים יחזרו על ההגנה הזו שוב? אני לא רואה את זה. עם טיפה לחץ ועזרה בהגנה המשחק היה נגמר ב – 20-30 הפרש. הליטאים צריכים להרגיש מושפלים, ולא מחוזקים מהתוצאה. כי ההגנה של נבחרת ארצות הברית הייתה שוות ערך לקבוצת נוער בינונית.

בנוסף להגנה החלשה, כוכבי ה – NBA פשוט לא קלעו. לא בזכות הגנה ליטאית חזקה, פשוט כי הם היו ביום קליעה חלש. קווין דוראנט סיים עם 1 מ – 5 לשתי נקודות, קובי בראיינט עם 1 מ – 4. פשוט משחק נוראי וחלש, ועדיין, ניצחון על נבחרת טובה, מאורגנת וחזקה.

אולי האמריקאים היו באופוריה לאחר הניצחון הענק מול נבחרת ניגריה (73-156), וחשבו שגם מול נבחרת ליטא הכל ילך בצורה חלקה, אבל ליטא נבחרת מצוינת, עם מסורת נפלאה, שלא ויתרה גם כשהייתה בפיגור 9-10 נקודות במהלך המשחק. אבל הניצחון הדחוק משהו, יכול רק לעזור לאמריקאים, כאשר הם מבינים שיהיו נבחרות שלא יתנו להם את הזהב על מגש, והם יצטרכו לשחק הגנה טובה יותר בשביל להבטיח את הזכייה בטורניר האולימפי. כי שוב, ההגנה האמריקאית הייתה מתחת לכל ביקורת, ולמעשה לא קיימת. הליטאים חדרו שוב ושוב לסל האמריקאי באין מפריע. זה לא יקרה שוב, תהיו בטוחים בזה.

ומילה קטנה לצביקה שרף שפירשן את המשחק עבור הערוץ הראשון – השנאה שלו לנבחרת האמריקאית ולכדורסל האמריקאי עוברת כל גבול. יש הרגשה שהוא חושב שהכדורסל האירופאי טוב יותר מהאמריקאי, אבל מה לעשות – התוצאות לאורך ההיסטוריה מוכיחות אחרת. אז צביקה צריך להירגע, לפרגן לשחקני הכדורסל הטובים ביותר בעולם, ולנסות לעזור לכדורסל הישראלי.