דיכאון זה יותר מאשר סתם להיות עצוב, זאת הרגשה סיסטמטית וכרונית של תיעוב עצמי, פחד וחוסר אונים. לא כל מי שחווה את ההרגשה משתף את הכאב הרב או מחפש עזרה.
הם פוחדים שישפטו אותם ומחביאים את הכאב. אף אחד לא יכול להחזיק כאב כל כך גדול זמן רב בפנים. הם נאלצים לשנות את הכאב או את עצמם על מנת להתמודד איתו.
האישיות שלהם לא משקפת את זה
על פני השטח לעולם לא תחשבו שהם מתמודדים עם דיכאון. אתם צריכים לבחון את שכבות ההגנה ואת התשוקות שלהם כדי לדעת ממה הם חוששים.
האתגר הגדול ביותר שלהם הוא לכבות את המוח שלהם
כמו רוב המחשבות, הם שוקעים אל תוך אכזריות לא מועילה. המחשבות שלהם משתבשות בתהליך הזה.
הם פוחדים שישפטו אותם על כל דבר
הם לא משתפים את הכאב שלהם או מבקשים עזרה מכיוון שהם לא רוצים שידביקו להם את הסטיגמה שדבוקה לדיכאון.
הם לא מתכוונים לפגוע באף אחד
כאשר הם מתפרצים על מישהו, האמפתיה שלהם מכה בהם חזק. הם גם כך מתקשים לאהוב את עצמם, עכשיו הם רואים עצמכם בתור מפלצות יותר מתמיד.
הם מכירים אנשים רבים, אבל בוטחים במעטים
הצורך שלהם לא להיראות מדוכאים גורם להם להתנהג בצורה חברותית ביותר. אנשים רבים מכירים אותם ונהנים בחברתם, אבל הם בוטחים רק במעטים. הם נותרים אניגמה.
קשה מאוד להכיר אותם
אמפתיה גבוהה וידע בכאב הופך אותם לדמויות מיוחסות. בדרך כלל הם מסוגלים לפתח שיחה עם כל אחד, אך בדרך כלל השיחה תהיה שטחית ולא מלאת תוכן על עצמם.
הם חכמים מאוד
הדרך בה הם מתמודדים עם הדיכאון שלהם הופכת אותם לחכמים וחזקים. לסבול את הכאב הזה בשקט זה לא דבר פשוט. הם מסוגלים לסובב באופן מנטלי את הכאב או את עצמם ולהפוך למשהו אחר.
הם אמפתיים מאוד
הם קשורים מאוד לרגשות שלהם, למעשה, הם לא מסוגלים לכבות אותם. הם מזדהים ומרגישים אמפתיה לרגשות של אחרים שנמצאים סביבם.
הם הופכים סיטואציות לגרועות יותר עבורם
לא להיות כנים, סוחבים את הצער של אחרים, ולא מחפשים טיפול או עזרה – כל הדברים הללו הופכים את החיים שלהם להרבה יותר קשים ממה שהם צריכים להיות.
והכי גרוע – כשרחמנא ליצלן מישהו בדיכאון רק מזכיר את המילה "מוות", זורקים אותו כמו כלב למחלקה סגורה, מסממים אותו ב"תרופות" והופכים אותו בעל כורחו ל"חולה נפש" – וכל זה בגלל שהבנאדם העז לגלות לסביבה שהוא בדיכאון…