לעתים קרובות, הילדים שלי פשוט מתפרצים באמצע שיחה כדי להגיד לי משהו, והם יגשו אלי ויגידו לי את מה שעולה להם בראש בלי קשר ובלי התחשבות אם אני מדברת עם מישהו.
ובכן, הם עשו זאת פעם.
זה היה לפני שראיתי את הטכניקה הקטנה והגאונית הזאת.
דיברתי עם חברה יום אחד כאשר בנה (בן ה 3) רצה להגיד משהו. במקום להתפרץ לדברים שלנו ולהפריע, הוא פשוט הניח את ידו על הזרוע שלה וחיכה. חברתי הניחה את ידה על שלו כדי שיידע שהיא שמה לב אליו והמשיכה לדבר.
אחרי שהיא סיימה לדבר, היא פנתה אליו. הייתי בהלם! כל כך פשוט. כל כך עדין. כל כך הרבה כבוד מצד הילד והמבוגר. הבן שלה היה צריך לחכות רק מספר שניות כדי שחברתי תסיים את המשפט שלה. ואז היא העניקה לו את מלוא תשומת הלב.
בעלי ואני התחלנו ליישם את השיטה באופן מיידי. הסברנו לג'ק ושרה שאם הם רוצים לדבר עם מישהו שכבר מדבר, הם צריכים להניח את היד שלהם על הזרוע שלנו ולחכות. לקח קצת זמן עד שהם התרגלו ואחרי כמה טפיחות קלות על הזרוע שלנו כתזכורת עדינה, אני שמחה לבשר שההפרעות פסקו!
אין יותר, 'חכה'. אין יותר 'בבקשה אל תפריע'. רק מחווה קטנה; נגיעה קלה בזרוע. זה הכל.
תנסו את זה. זה עובד!