מדיניות הקמצנות של אלי טביב גומרת להפועל תל אביב את העונה. בליגה כל כך חלשה, גם הטענה לסגל הטוב ביותר לא תועיל עם בעלים שמחפש לחסוך שקל אחר שקל, ולהיאבק בכל הבא ליד. פתרון? לא נראה באופק. אליפות? גם לא
בקיץ כשהחליט אלי טביב כן להניף את הכפפה ולרכוש משותפו ויריבו, מוני הראל, את מועדון הפועל תל אביב, היו מעט אוהדים שחייכו באמת, וגם אלו היו ספקנים למדי. בכל זאת, טביב אמנם שופע מזומנים, אך אף פעם לא התלהב לפזר אותם ותמיד חיפש את הדרך הקלה לרווח.
המאבק המלוכלך שפגע בעונה הקודמת של הקבוצה הגיע לסיום ויחד איתו זכה טביב גם בברכת הדרך גם מאלו שלא נמנו על תומכיו. הרי לאוהד כדורגל אמיתי, חשובה טובת הקבוצה שלו.
להחזיר את האליפות הביתה
זה המשפט הזכור ממסיבת העיתונאים המפתיעה בה הודיע טביב כי רכש את המועדון. ואכן תחילת הדרך נראתה כאילו הוא בהחלט מתכוון לדרוש בדבר. המאמן דרור קשטן הוחתם, ולמרות הוא לא אהוב על מרבית אוהדי הקבוצה, גם המינוי הזה עבר בשקט יחסי. עומר דמארי נקנה יחד עם נוסא איגיבור בסכומים לא מבוטלים, והכל נראה כי נבנית קבוצה שתיאבק על התואר, זאת כמובן בידיעה כי מכבי חיפה והיריבה העירונית, מכבי תל אביב יהיו שם בכדי לנסות לכבוש בעצמם את אותה הפסגה.
משחקי קדם העונה בליגה האירופית הראו כבר אז את חוסך הברק שקיים, על אף שטביב העמיד כיביכול את ה"סגל הכי טוב בליגה". הפסדים מביכים לקבוצות נידחות נשארו מאחור לאחר שהפועל הצליחה להתברג בצמרת הטבלה, והקהל לא דרש מעבר לכך, למרות שרבים כבר הבינו כי ההתנהלות מאחורי הקלעים היא פשוט מגוחכת. שחקנים אמנם שתקו כלפי חוץ, אך מה שנראה ורוד בחוץ, שחור למדי בתוך חדר ההלבשה.
קשטן לא זוכה לאהבה גדולה מהם, ועדיין לכבוד הוא זוכה מכולם, אך טביב? רק הלך וצבר מוניטין שלילי אצל השחקנים והדבר הוליד איבוד האמונה גם בקרב גרעין האוהדים, שמעולם לא דרש יותר ממחויבות על המגרש.
הבעיות נותרו בצד לרגע, לאחר שבשני משחקים רצופים ניצחה הפועל את שתי היריבות הגדולות שלה, מכבי תל אביב ומכבי חיפה, אך הרפש שנשמר בפנים חיכה בכדי להתפרץ, וכשזה הגיע, זה הגיע בבום.
או שלא…
רצף ארבעת המשחקים ללא ניצחון הוא כאין וכאפס לעומת גודל הבעיה השוררת בהפועל כרגע. סגל השחקנים התגלה כלא מספיק איכותי, גם בעונה בה שתי הגדולות האחרות לא במיטבן. השיטה ה"קשטנית" הידועה רק הוסיפה למצב הלא מזהיר שקיים מתחילת העונה בכר הדשא ומחוצה לו.
שלושה חלוצים בסגל של קבוצה זה משהו שמעולם לא מספיק. זרים שלא נותנים תמורה, ושחקנים ממורמרים להפליא, כולם יחד יוצרים תחושת מחנק ורצון לברוח.
מתברר כי הכל נעשה מתוך מטרות רווח, ומתוך רצון לחסוך כמה שיותר. עומר דמארי נקנה בסכום מכובד, אך מתוך מטרה ברורה להשביח אותו על הבימה של הפועל תל אביב ולייצר עליו כמות כסף שתיכנס לכיסם של טביב והלוזונים. איגיבור גם הוא נקנה מאותה הסיבה. החשיבה שמאחור היא רק לחסוך, ולהותיר את הכיס של טביב נפוח, ועל חשבון הפועל.
השחקנים שמאסו באותה התנהלות לא מצליחים להתנתק מהעובדה כי הבוס שלהם רק מחפש לחסוך בכל רגע נתון. טוטו תמוז רק מבקש להגיע לעמק השווה בנוגע למחיר הכרטיס ונתקל בהליכי בבוררות קרבים. שי אבוטבול מחכה למימוש החוזה שהובטח לו, ונתקל בחוסר היענות.
המרמור מצטבר אפוא, היכולת לא יכולה להתנתק מהחשיבה הכללית, וארבעה המשחקים האחרונים אומרים דרשני, הקבוצה אכולה מבפנים, וזאת למרות קהל ש"מת" לעטוף אותה באהבה, אך לא יכול להתעלם מהנעשה.
טביב בשלו, סוכנים אומרים לו כי עלותו של רכש זר, שאולי יוכל להציל את אותה מטרה הולכת ונעלמת, היא 400 אלף דולר, והוא? מציע 50 אלף. בלם סלובני שיכול לתת מענה להגנה מרובת החורים זוכה לכרטיס שכעבור יום מבוטל. אז כדאי לו לדעת לאדון טביב, כי אליפות לוקחים כשהזרים טובים ותורמים, כשהמערכת בריאה, וכשהבעלים אהוב. קרית שמונה לא צריכה יותר מבעלים אהוב, מאמן נאהב וחדר הלבשה חזק בכדי לפתוח פער כה גדול.
אז הנה כל הרפש מתחיל לצאת החוצה, שחקנים לא רוצים להישאר ומחכים רק לברוח, והמטרה הנעלה של טביב, כדאי לו שישכח ממנה וילמד קודם לתקן את ההתנהלות שלו, או שלא.