להיות אוהד הפועל (דעה)

להיות אוהד הפועל תל אביב בכדורגל אף פעם לא היה עניין פשוט.

בילדותי, בתקופת השפל הגדול של הדרבים הצהובים, כשהפועל עוד התפלשה בבוץ ההסתדרותי ושחקנים כמו ניר קלינגר, איציק זוהר, אבי נמני, והאחים ברומר כיכבו בשורות מכבי, סבלתי אינספור עלבונות והשפלות על בסיס יומי. סבלי לא נבע לא מתוך אכזריותם הטבעית של ילדים אלא בעקבות זכויות רברוב שצמחו בקרב אוהדי מכבי תל אביב ומכבי חיפה במידה מסוימת של צדק. כך, באותן שנים עדינות של תום והתלהבות, התעצבה אצלי אט-אט, נפש אוהד הפועל.

כל אוהד הפועל ותיק יודע במה מדובר. זהו החשש התמידי לפני כל קרן, לפני כל דרבי. התחושה המתמשכת, הנה הולך להגמר הכסף, הולכים למכור את הכוכב, הולכים לספוג שער שטותי מטעות בלתי מחוייבת. גם היום אני זוכר בבירור את השאיפה לסיים את טבלת הליגה הלאומית(ליגת העל דאז) במקום השישי והמכובד. זו היא השמחה על כל ניצחון דחוק, על כל נגיחה של בלם בכדור חופשי שעוברת בכיוון הכללי של המסגרת, וחוסר היכולת המוחלטת להבין למה אליפות של אחד-אפס קטן היא אליפות מעפנה.

נכון, הזמנים משתנים. הפועל יצאה מידיה של ההסתדרות וזכתה לתקופת עדנה בלתי מבוטלת עם ביאתם של קשטן ותינוקותיו בראשית שנות האלפיים. גם הגעתו של שלום תקוה המשופם לשעבר היא רגע זכור לטובה. על עידן גוטמן נשפכו מילים רבות ודי לציין שבתקופתו הציג המועדון את הכדורגל האיכותי ביותר בתולדותיו: קבוצתי, התקפי, הישגי ומחויב. גם קשטן וגם גוטמן, שהגיעו בעקבות הכסף, הביאו תוצאות. אליפויות, גביעים, טעמים שפיו היבש של אוהד הפועל שכח כמעט את קיומם. דור חדש של אוהדי הפועל נולד, כאלו שמעיזים להסתכל על מכבי מלמעלה, שלא מתביישים לחלום בקול רם על אליפות, גביע ואירופה. אך אני, שלא לומר למרבה הצער, כמו רוב אוהדי הפועל, לא שייך אליהם.

עבורי הפועל היא תמיד האנדרדוג, תמיד זו חסרת הסיכוי. מבחינתי, המצב בהפועל לנצח ישאר על סף קריסה מוחלטת, על סף רצף הפסדים בדרבי וסכנת ירידת ליגה. זוהי השאיפה הצנועה למעט נחת וההכרה המלאה בסיכוי הקלוש שזו אכן תגיע. להיות אוהד הפועל הוא להיות פסימיסט, אבל לא ממקום של יאוש, אלא דווקא מתוך תקווה גדולה, ואם אפשר, צנועה וחשאית.

אין לי ספק שמדובר בתפיסת עולם מעוותת. בגישה ששורשיה נעוצים עמוק בתקופת הכדורגל ההסטורית בה גדלתי, ואשר הולכים ומתנתקים מן הקרקע עם ההתקדמות בשנים. הפועל היא כבר מזמן אחד המועדונים המצליחים ביותר בארץ, מקצועית, כלכלית ומבחינת היקף קהל האוהדים. אך אהדת קבוצת כדורגל בפרט, או כל תאגיד ספורטיבי בכלל, ואני מתכוון לאהדה אמיתית וכנה, שטומנת בחובה מחויבות רגשית בלתי מבוטלת, היא לעולם אינה תוצר של שיקול דעת רציונלי ותמיד מכילה בתוכה מנות מגוחכות של חוסר הגיון.

אהדת קבוצת כדורגל מסויימת היא המחויבות הראשונה הגדולה של רוב הגברים הישראלים, וזו מחויבות עד מוות, שנולדת בדרך-כלל מתוך שילוב משונה של נסיבות מקריות ויוצאת לפועל, נניח באופן ממוצע, סביב הגיל השקול והבוגר חמש.

אני הפכתי להיות אוהד הפועל בגיל חמש משום שאבא שלי אהד את הפועל. הקיבוץ שלנו דווקא היה משופע באוהדי מכבי תל אביב ומכבי חיפה. אוהדי הפועל היו מעטים, ושקטים. אנחנו מדברים על קבוצה שהכוכב היציב ביותר שלה היה פליקס חלפון, המגן הימני. לאורך רוב ילדותי זה מה שהיה למועדון להציע, פריצות באגף ימין של המגן הטוב בארץ והגנה לוחמנית. למדתי להסתפק במועט, לקוות לשרוד, ועם הזמן זה הפך להיות הכיף הגדול של העניין. לדעת לנצח בכבוד זה אצילי ומרשים, לדעת להפסיד בכבוד ולשאוב מכך איזו הנאה מזוכיסטית זה כבר עניין של מסורת.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם